ליקוטי חבר בן חיים י קסז

למימר דנדה וחלה מחד טעמא אצטריך אלא דמ"מ חלה מנדה לא ידעי' דנדה חמירא טובא

ואמנם נוכל עוד לומר דחלה אצטריך סד"א דבשלמא מעשר דלאו אורחא דאתתא לאפרושי ובעל שפיר סמוך עלה כיון דאמרה פלוני תיקן משא"כ בחלה דאורחא דידה לאפרושי וכיון דאמרה דלא אפרשה לא הו"ל למסמך עלה קמ"ל דסבר דטמאה היתה ולקחה גבל חבר לתקן בטהרה. ומיושב קצת קו' תוס' למה לא שני גבי חלה שעדן לא אכל דבעי למימר מאי רבותא דתנא

ואמנם נ' דרב יודא ממתני' דייק לי' דהוחזקה נדה בעלה לוקה דק' לי' נדה למאי פרט תנא אלא לאו ש"מ דאף דאמרה דטהורה היתה אלא שהוחזקה וש"מ דהוחזקה נדה בעלה לוקה. ואמנם אי נימא כד' הרמב"ן דהחכם נאמן להכחיש האשה גם לשינוייא קמא רבותא קמ"ל ואפשר דלזה כיון הרמב"ן שהביא ראיתו מנדה ולא ממעשר למימר דתנא ע"כ הא אתי לאשמועי' ומיושב ג"כ דנקט הש"ס לי כהן תיקן לי את הכרי דוודאי אם אותו פלוני אחד הרקי' אינו נאמן לשוויי' עוברת ע"ד והנה בסוגי' דראוה מדברת פי' רש"י פלוני וכהן הוא ר"ל מיוחס הוא והיינו דקאמר כהן ר"ל מיוחס תיקן לי את הכרי נאמן להכחישה

רש"י ד"ה היכי דמי דהאכילתו רמז לתי' קמא של תוס' דקי' הש"ס הי' משום דלשנא מ' שהאכילתו באמת ובענין קו' תוס' מחלה ל"ק כ"כ דכיון דע"כ ברישא אצטרי' לשנוי הכא שני כן גם בסיפא

אמנם לדעתי קו' הש"ס הי' עד"ז דהנה בעדי' כ' תוס' לא שכיח פי לדברי' דמהיכא ידעי' עדי' דלמא ממקום אחר הפרישה ומה"ט ג"כ דוחק למימר דהוא ידע דמנא ידע אם לא עפ"י דיבורה וס"ל לש"ס דהיא אינה נאמנת כ"א מקמי דהאכילתו משא"כ לבתר דהאכילתו כמ"ש הראב"ד דא"א מע"ר והיינו דפריך אי דידע כלומר שהודיעתו מקמי דאכיל נפרוש ואי לבתר הכי מי נאמנת ומשני כגון וכו'

ובענין מה שהשיגו על הראב"ד לדעתי למ"ש הריטב"א בריש מכות דלהכי נאמן לומר גזלתי דבאמת על מעשה הגזילה אינו נאמן ואמנם נאמן שחייב לו מעות ואמרי' כעין פלגי' דיבורא כיון דאפשר זה בל"ז משא"כ הכא כיון דלא מהימני' לה שהיא עוברת ע"ד מאיזו מקום נפסידנה כתובתה. ואמנם אפשר ג"כ דהא מלתא תליא בפלוגתת הרמב"ם וש"פ לד' הרמב' דעכ"פ הפסידה כתובתה אפי' אם יקיימה א"כ שפיר שייך לומר בזה לענין כתובה הודאת בע"ד משא"כ לש"פ דאם מקיימה לא הפסידה כתובתה א"כ היא תאמר אני לא הודיתי שתוציאני בלא כתובה אדרבא אמינא אם אודה בעצמי שתסלח לי ול"ש בזה הודאת בע"ד

תוס' ד"ה וספרה הק' בזה משום דל' מניין שסופרת מ' דספירה ממש בעי' וקי' עד"ז בשלמא ביובל אפשר דבאמת הוה מברכי' ב"ד משא"כ בנדה מעשי' בכל יום דאין מברכין. ואמנם אתי' ק' לי כיון דלא חזיא לברך עד כלות הספירה חבריך בתר ז' כמו גבי נט"י אלא דמנט"י אין ראי' כ"כ דאיכא למימר התם זמנין חזי משא"כ מטבילת גר דלעולם לא חזי לברך מקמי טבילה שפיר איכא ראי'. ואמנם הר"ן פ' ע"פ כ' בפשיטות דאין שום ספירה מצוה כ"א ספירת העומר ואפי' ביובל הך ספירה ר"ל חשבון ולא הי' מברכי' כלל

יקניטנה נ' דוודאי אם נודרת שלא בפני' נודרת נדרי' שאין בהם עינוי נפש דבשעת הנדר דעתה לקיים ועינוי נפש לא יסבול הבעל משא"כ אם נודרת מתוך הכעס אדרבא נודרת נדרי' של עינוי נפש וכיון דעכ"פ נדרה לא תידור תו ובעלה יפר שלא בפני' למען לא תדע ותסבור שנדרי' אלו עלי' ואע"ג דבעי' סליחה עון נדרי' שבני' מתי' מיהת לא הוה. ומיושב ג"כ קו' תוס' דיפר לה אף דלא שמע לא היא העיקר הוא שתידור בפניו כדי שתידור נדרי' שיש בהם עינוי נפש משא"כ אם תידור שלא בפניו תידור נדרי' שאין בהם עינוי נפש ולא מהני הפרחו. ובענין מ"ש הפוסקי' דה"ה אם הוא נודר ואינו מקיים נ' דלא בעי' כה"ג באה בטענה דיולדת וקוברת גרע מאינו ראוי להוליד. ואמנם מה שדימו חיוב כרת לד' רש"י דזרעו נכר לגבי דידה לנדר נ' דלא היא דדווקא נדרי' משום דעכ"פ שייך בעל במקצת בגוויי' אף בנדרי' דידה בני' מתים משא"כ בשאר עבירות וכ"מ בפ"ע או"ח גבי ברכת שפטרני מעונשו ע"ש. דהבנים בניו ולא בניה

ובענין פריעת ראש בחצר שמיאנו התוס' לפ' כד' הב"ח דר"ל ממעשי' בכל יום משום דמ' להו דבלא"ה ש"פ דידן פליג אירושלמי וס"ל דבחצר מותר דא"כ ל"ל לאפוקי ל' המשנה ממשמעותה ולמימר דהיינו קלתא לימא מתני' בחצר ואמנם לדידי מהא לא אריא דל' יוצאה ק' לש"ס אלא לאו ש"מ מתני' לאפוקי חצרה קאמר וא"כ ע"כ בקלתה מיירי ואדרבה פשיטא לן טובא דלענין פריעת ראש אין חילוק בין חצר לר"ה וכן דייק ל' יוצאה במתני' למימר דמיירי בגוונא דיוצאה דווקא בעי' והיינו קלתא

וכשאני לעצמו הייתי אומר דש"ס דידן דלא מוקי מתני' בחצר כהירושלמי היינו משום דאף