ליקוטי חבר בן חיים י קסב

ואמנם אם מכל הזן גם חנוני ידעי מ"מ קשה אמאי נקט חנוני לינקט כל הזן משא"כ השתא דמכל הזן לא ידעי' חנוני כדמשני וכל הזן מהכא ידעי' שפיר נקט התם חנוני דרך לא מבעי'

ואמנם גם למאי דמשני התוס' בגמ' לא מצי לאוקמי למתני' בחנוני אכתי ק' תנא גופי' אמאי לא נקט חנוני וצ"ל דהא דאמרי' לא מבעי' היינו משום דידעי' מתנא דידן דגם כל הזן אינו מיחייב בעלמא לשלומי וא"כ ל' זה שרי ושפיר הוה לא מבעי' כמ"ש הטו"ז משא"כ אי לא אשמועי' הכא הוה אמרי' כד' הש"ך דבאמת כל הזן מיחייב לשלומי ולא ידעי' בלא מבעיא מחנוני וזה ראי' ג"כ להטו"ז וסייעתו

ואמנם כשאני לעצמי הייתי אומר דחנוני לא שרי אלא באינש דעלמא אבל באשתו בלא"ה הולכת ג"כ אצל חנוני ליקח כל מה שצריכה ואיכא זלזול טובא בנדרי' לא שרי רבנן דאל"כ למאי דאמרי' דטעמא משום זולא בה מלתא אטו בחנוני מי זילא בה מלתא ואמאי יוציא ויתן ליפרנסה ע"י חנוני א''וו חנוני אסור וא"כ ממתני' מוכח דחנוני אסור מדקתני לאחר ל' יוציא ואמנם אחר העיון נ' דדבר זה תליא בפי' זילא בה מלתא וודאי לד' הירושלמי דזילא היינו משום דע"י אחר מתפרנסת צ"ל כדאוקמי' דבחנוני אסור כיון דזילא ליכא אמנם לד' הרמב"ם דמשום דאדרה זילא בה מלתא שפיר שייך אף בחנוני וא"כ ל"ק ואין כאן דיוק

אלא אם איתא לתי' בתרא דלעיל דאמרי' טפי לא עביד שליח שליחותא וסברא זו לכאורה ג"כ ל"ש בחנוני דהיינו חיותא וכ"ת כיון דאינו יודע אם ישלם לו א"כ ישלם לו בעל כל יום או שבוע וידע שישלם לו א"וו ה"ט כדכ' דחנינו אסור משום זלזול באשה כמ"ש. ומעתה הא מלתא אי ס"ל לש"ס דידן כהירושלמי או לא תליא לכאורה בתי' בתרא דלעיל אי אמרי' כפי' הרי"ף דבמסקנא ליתא א"כ ע"כ בדלא אוקמי' בחנוני ש"מ דבחנוני ליכא זילותא והיינו לפי' הירושלמי משא"כ אי איתא לתי' בתרא איכא למימר משום תי' בתרא לא אוקי בחנוני וכפי' הרמב"ם דלא כהירושלמי

וע' במ"ל פ"ה ממלוה בענין כל העושה בשאר אי' והנה רש"י בתחלה ד"ה כה"ג כ' כל אי' שבתורה ולבסוף כ' אבל נדרי' ונ' דמ"ש כל אי' לא בא כ"א לכלול אי' שבת וליישב היאיך עלה ע"ד המק' כיון דר' אמי בשבת קאי דבא למעט נדרי' לזה כ' רש"י דלאו דבא למעט נדרי' לחוד כ"א גם נדרי' ושבת פשיטא ואמנם למסקנא שבת לחוד ממעטי' ולא נדרי'. ועתה נבא לד' המ"ל מ"ש דבחלוקה הראשונה דהיינו שלא יקח מיד הלוה אח"כ גם הרמב"ן וסייעתי' מודי' המעיין בנ"י יראה דליתא שכ"כ שם דאפי' לפייס שרי כיון שאינו מבטיחו לשלם לו מבואר דדווקא להבטיחי אסור משא"כ אם לא הבטיחו מותר וע"ז כ' הרמב"ן דלא תימא כיון כשאינו מבטיחו אף דנותן לו אח"כ שרי א"כ בכל הנותן אינו מפסיד דג"כ אינו מבטיח דדעתו כד' הטו"ז וסייעתו דפטור אף שיתן לו שריא וע"ז כ' מ"ש. ובזה תמוהי' ג"כ סוף דבריו שר"ל דלמ"ש שהראש בנדרי' מיירי ביש לו מאי יאכל א"כ בכל הנותן אינו מפסיד שרי בריבי' היאיך שייך זה להראש כיון דלהראש אסור את"כ ליקח מן הלוה והיאיך יכול לומר כל הנותן אינו מפסיד וצ"ע

ואמנם במה שהקשה מנדרי' לכאורה קו' חזקה ולא ביארה הרב כל הצורך דהרי הראש בנדרים הכריח שטתו מביתו לבנות גדירו לגדור דל"ש אין לו מה יאכל אמנם נ' דגי' הרמב"ן הי' שם כגי' הרמב"ם פי' מנדרים והלך אצל פועלים ע' בכ"מ שם וא"כ אדרבא מבואר במתני' דדווקא באין לו מה יאכל שרי לכתחלה משא"כ בסיפא דיעבד דווקא שרי ובאמת תימא בעיני דלא הביא המחבר רכ"א ד' הרמב"ם בזה. ועד"ז נראה ליישב ג"כ קו' האחרת של המ"ל דהרי בשמעתין מיירי בדברים קטנים לחוד ומאי שייך בזה אין לו מה יאכל ולמ"ש א"ש דכיון דדיעבד שרי' ואם לא נתיר לו בזה א"כ אתה מוציאה מיד מבעלה אין לך דיעבד גדול מזה וכ"ת נתיר לו בחנוני לא היא להרמב"ן בחנוני ג"כ באין לו מה יאכל הוא דשריא דהרי גם בחנוני קתני אין לו מה יאכל. ואמנם מ"ש המ"ל שם דמד' הרמב' מבואר דס"ל כהנ"י בכתובו' דדליקה דווקא ולא שאר אי' שבת היינו מדכפל הרמב' לאחר שכ' נכרי שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה ובדליקה התירו לומר האי ובדליקה ל"ל ש"מ דדליקה אתי דווקא בדליקה ולא בשאר פסידא ולולי זכר הב"י ד' הפוסקים דדליקה דווקא לא הפריז על המדה למימר דבשאר פסידא אפי' מע"ש שרי ואפשר דמשו"ה השמיט דבריו בשו"ע

ואמנם מד' הרא"ש שכתב דמותר לקרות לגוי ש"מ דפשיטא לי' מאי דמספקא להג"א אי שרי בל' יחידי ומ"ש הש"ג דבנדרי' ג"כ שריא בל' יחיד נ' דס"ל כד' הרמב"ן דבאין לו מה יאכל דווקא

אמר רבא מ"ט דר' יוסי כ"כ לעיל לדקדק למאי הל' מייתי הש"ס לדידן להא דרבא אמנם נ' דבלא"ה הגי' בש"ס כתובות משנה מגי' המשנה בנדרי' ולזה הי'