ליקוטי חבר בן חיים י טז

גנאי טובא משום דכהני' קפדו שלא להשיא בנותי' כ"א לכהנים ומאחר שנתגרשו נפסלו מן הכהונה

ובתוס' לשטתם תי' קו' זו בע"א במ"ש דבכהנים לא שקלו אלמנות כ"א רביע מבתולה משא"כ בישראל

ומ"ש תוס' דאין סברא שיתנו לאלמנת בת כהן יותר מאלמנת בת ישראל היינו משום דבתולה שייך גבה ל' בת כהן משא"כ אלמנה אינה נקראת ע"ש אביה

מוכת עץ כ' רש"י שנתקע לה עץ יק' דלקמן פ' אלו נערות מ' דבחבטה בעלמ' נושרין בתולי' ואמנם לרב דקאי אקטן שבא על הגדולה פי' רש"י שפיר ואמנם בר מן דין נ' דד' רש"י דמשו"ה קיי"ל דמו"ע לא שכיח ודלא כמ"ד לקמן דכולהו נמי חביטי מחבטן משום דס"ל דע"י חבטה אין בתולי' נושרין כ"א ע"ד שכתב רש"י ז"ל וע'

ר"מ מדמי לה לבוגרת נרא' תרוויי' ס"ל דמשום חיבת ביאה ראשונה תקנו מאתים ודווקא למאן דלא טעמא טעם ביאה ומה"ט מדמי לה ר"א לבוגרת וד' רבנן משום דבשלמא בוגרת ידוע דאין בה העון משא"כ מו"ע נהי דמאמין לה שמו"ע היא מ"מ מידי חשדא לא נפקא דהרי אתעביד בה מעשה. ולאו שנותי' גורמי'

הק' הראשונים וכן הרש"א על רש"י במ"ש לפ' קושי' הש"ס אבריי' מדקתני א"י לטעון והרי גם במתני' לפנינו קתני הכי וכ' רש"א ויש ליישב ונ' לפ' דכיון דלד' רש"י העיקר שע"י שיצא הקול יבורר א"כ מדקתני בברייתא א''י ש"מ שגוערין בו משא"כ במתני לקמן ה"ק א"י לטעון כלל ולעולם אין הב"ד נועלי' בפני' אלא הוא עצמו נעל

ולד' רש"י אלו כיון ה"ה שנתקשה הלח"מ בדבריו והכי כוונתו דהרי"ף והרמב"ם מפר' הסוגיין כרש"י וא"כ אמתני' לק"מ וכיון שהם לא הביאו כ"א המשנה ממילא לא הוצרכו להביא הך דקודש וע'

ואמנם מ"ש הלח"מ לפר' דבריו הביא הרמב"ן בחי' לכתובות וכ' ע"ז ואין להשיב על דבריו אלו נ' כוונתו דנהי דלרבה מחזקי' לה בחזקת בתולה מבעל ראשון מ"מ בחזקת בתולה בשעת קידושי שני עכ"פ לא מחזקי לה טפי משאר בתולות ועי'

ואמנם כל ד' רש"י המה רק לטעמי' שכתב דעיקר הדבר כדי שיבורר משא"כ לד' התוס' דהכל אטו אשת כהן ולזה כ' תוס' מה שכ' ע' ותמצא

כגון שקידש ע' תוס' ודברי' תמוהי' הרי כתבו בעצמם לעיל דאית לן לאוקמי בחזקת כשירה לכהונה אלא שהוא נגד חזקה דהשתא ואמנם תינח אי חיישי' שתחתיו זנתה משא"כ אי תחת בעל ראשון אנו דנין למה לא נוקמי בחזקת כשירה לכהונה וכ"ת כיון דארוסה הויא ורוב פסולין אצלה אפי' למאן דמכשיר בעי ברי דידה והכא אפי' בשותקת מיירי לא היא תינח אי בימי ארוסתה יצאנו משא"כ עכשיו הרי נוכל לומר דאחר שנתארמלה או נתגרשה זנתה ואז היו רוב כשרין אצלה וצ"ע

בענין ברי ושמא ב"ק קי"ח ב"מ צ"ז כתובות י"ב הנה ד' הפוסקי' דא"י אם פרעתיך חייב והיינו מדמק' הש"ס ב"ק קי"ח אר"ה ור"י מ' דלר"נ ור"י ניחא וק' לר"נ ור"י נמי מ"ש רישא ומ"ש סיפא אע"כ משום דברישא הוה א"י אם פרעתיך אלא שיש לעורר דלמא כדמסקי' דבבא לצאת י"ש מתני' לר"ה ור"י ומיירי מתני' בדלא תבעו וצ"ל דמדר"י דייק הש"ס דאי ס"ד דגם מתני' מוקי כה"ג למה אמר מלתא באפי נפשי' הול"ל למלתי' אמתני' ואנא ידענא דכ"ש הא דהוה ברי ושמא דלר"ה ור"י חייב לשלם בדיני אדם אלא ש"מ דגם מתני לר"י בבו"ש, וכוונת ר"י אסיפא דמתני' קאי

וע' רש"י שנתעורר בזה על ב' דברי' חדא דאי מדר"י מ"ש באינו יודע אם פרעתיך או הלויתיך בתרוויי' צריך לצאת י"ש דהרי בהלויתיך קאמר ר"י וע"כ משום דר"י בברי קמיירי א"כ שוב לא מצית למשמע מידי במתני' וע"ז כ' רש"י דד' הש"ס דא"י אם פרעתיך מברי ברי כיון שהחיוב ברי מיהת משא"כ א"י אם הלויתני כי לא תבעו אין כאן ברי כלל ועי'

ותמהו הפוסקים על הרמב' שלא הביא הך דר"י דבבא לצאת יש חייב ונ' דד' הרמב"ם דה"ט דחייב לצאת י"ש להוציא עצמו מחשדא וע"ד שכת' תוס' ב"מ צ"ז דאין אדם עושה עצמו מסופק והיינו משום שאין מאמיני' לו בפרט נגד ברי של חבירו ואמנם כ"ז בימי ר"מ דלא נתקנה עדן היסת משא"כ עכשיו דמשביעי' לי' היסת דאינו יודע א"כ שוב לא יחשדו ולא מידי ודוק בזה

ב"מ צ"ז תוס' ד"ה השוכר הנה תי' בתרא לא א"ש כ"א לשטתם דלכ"ע אצטריך לגלגול שבועה בזה אומר שאולה משא"כ לד' רש"י לקמן דלר"ה ור"י הוא דפריך שאולה ולר"נ ור"י היא דפריך ולר"נ ור"י בלא"ה משתבע ע"כ צ"ל כתי' הראשין

ד"ה לימא תיהוי תיובתא בסי"ד לומר שיחלוקו דברי' צריכין ביאור כיון דמשום ברי ושמא אתי' עלה ומסקי' דלסומכות אינו ענין וע"כ דברי עדיף ואמאי נימא יחליקו לרבנן ונ' דוודאי אין לומר דאינו ענין כלל לסומכוס דלמה לא הרי לסומכוס משום שמא דידי'