ליקוטי חבר בן חיים י טו

ל"ש ומ"מ יש לחלק דבשלמא באונס דשרי' עד לעולם לבעל א"כ ה"ה דשרי' לבועל משא"כ השתא דלא שריא לבעל אלא משום דלא אתי עדים וא"כ היכי שרינן לה להבועל דילמא היום או למחר יבואו עדים ותאסר עליו למפרע

כל היוצא למלחמת וכו' עיי' רש"י נ' דרש"י בכיון כ' שאם ימות במלחמה משום דבאמת וק' אדוד כיון דאוריה היה חייב מיתה כמ"ש י"ל א"כ אמאי באמת הרגו בחרב בני עמון ולא דני בסנהדרין א"מ עשה כן כדי שיתקיים התנאי ותהא מגורשת למפרע ועד"ז י"ל מה שכ' רש"י דברים המעורבין היינו קידושי' דק' פשיטא דהא עלה קיימי' אמנם ק' לי' לרש"י הא דקאמר הש"ס תני רב יוסף דמשמע מילתא באנפי נפשי' ותני הול"ל בוו"ו א''וו באמר רב יוסף חידש דאפי' מי שלא הי' לו אלא קידושי' בינו לבינה הי' נותן ג"כ גט כריתות וכ"ת פשיטא דמ"ש לא היא דבשלמא בנישואי' דאין תנאי בנישואין משום ב"ז אצטריך לגרשה על תנאי משא"כ בקידושין יכול לקדשה על תנאי סד"א דלא צריך לגט כריתות קמ"ל ר' יוסף דלא שנא אלא דק' באמת טעמא מאי לא קדשה על תנאי וצ"ל ע"כ משום דהתנאי הי' אם ימות במלחמה ומעתה בשלמא אם מגרשה על תנאי נמצא כל זמן שלא נתברר שמת במלחמה מוקמי' לה אחזקת אשת איש וליכא למיחש אתקלה משא"כ אי מקדשה על תנאי וכי לא הדר לביתו אחר המלחמה מוקמי' לה אחזקת פנוי ושרי' לה ושמא היום או מחר יבוא ונמצאת בניה ממזרי' מ"מ מוכח דהתנאי הי' כמו שכ' רש"י

ליום הרביעי אין וכו' יל"ד למה לא קאמר בשאר ימים לא ונ' דלכאור' הי' אפשר לומר דלעולם טעמא משום שקדו או ברכה והא דתנן שפעמי' בשבת ה"פ דלילי שיושבי' ב"ד בה' לא יוכלו חכמי' לתקן משום שקדו או ברכה נישואין בד' משום עד שישבו ב"ד בשבוע הבאה יתקרר דעתו ואנן ניקום ונגרום לי' אקרורי דעתא שיפסיד כתבתו בכדי משא"כ עכשיו דבו"ד יושבין גם בה' אא"כ בה' מיהת אמאי לא ישא דאיכא שקדו ואיכא ברכה א"וו דאנן חיישי' לאקרורי דעתא ואי משום כתיבה כיון דמצי למנסב בד' ולא נסיב אנן למאי ניחוש לה

והנה פה בסוגיין בתו"י הוא מקור העניין דבעי' ס"ס שיוכל להתהפך ועלי' כיון האגור שכ' שראה כן בתוס' ושכח היכן ואמנם א"כ תוס' דלא חילקו בזה מ' לכאור' דלית להו האי כללא אמנם כן כבר העיר הפ"מג אד' התוס' לעיל שהק' הא הוה ס"ס ס' מוכת עץ ספק דריסת איש דלא יוכל להתהפך ותי' דאדרבא מכאן ראי' למ"ש הרמ"ע בשך שם דהיכא ד דתנן ידעי' איזו ס' הוה ס' ראשון לא צריכי' ליוכל להתהפך וה"נ כן וא"כ מ' דתנ"י לית להו להך דרמ"ע ואין מי שהרגיש בזה וע'

כ' רש"א דמ' מתוס' דלית להו מיגו באיסורא וד' צ"ע דהא בהדי' תנן גבי איסורא מיגו גבי א"א שאמרה א"א הייתי וגרושה אני ואפשר דמי לי' לחלק בין מיגו דשתיק ומיגו דטעון אמנם אפשר שכיון לד' הבי"ש שכ' דפשיטות דמיגו דידה לא מהני לי' דעכ"פ שוי' נפשי' חד"א

וכ' עוד רש"א דלת"ש תוס' לקמן דלא אמרי' מיגו להוציא ה"נ א"ש ולדעתי אפשר דכוונת תוס' לקמן דווקא משום דאיכא מיגו במקום חזקה ולהוציא

ועד"ז נ' דצריך להסביר ג"כ ד' תוס' לקמן שכ' דהך חזקה דהכא עדיפא וק' דהרי חזקה דאין אדם פורע תו"ז אית להו לכ"ע וחזקה דאין אדם שותה בכוס פליגי בה הכא איוו ה"פ דע"כ איבעי נן אי אמרי' מיגו במקום חזקה היכא דהך מיגו להחזיק הוא משא"כ אי הך מיגו להוציא הי' ג"כ א"כ הוה כמיגו במקום ב' חזקות חזקת ממון וחזקה א"א שותה בכוס א"כ כה"ג לא איבעי לן ואהא כ' בתר הכי אי בלא"ה לא אמרי' מיגו להוציא א"ש טפי

מאי לאו דקטעין פ"פ למ"ש הראשונ' דאי בטענת דמי' צ"ל דמיירי באשת כהן ופחותה מבת ג' דאל"ה מצי' למימר דמ"ע היא והיה ס"ס א"כ שפיר קאמר מאי לאו דקטעין פ"פ דד' המק' דטעמא דמתני' משום דגזרה אטי ב"כ כד' ר"ת ולהכי לא ניחא לי' למימר דאטו ב"כ ופחותה מבת ג' נגזור וד' התרצן כרש"י וענין א"כ מה הועילו הנה אי בוגרת ומ"ע יש להם פ"פ כר"ח ש"פ בהני מה הועילו יל"ד החולקי' צ"ל כמ"ש הנ"י דע"י תק"ח יבוא תקלה שיוציא לעז להפסיד' כתיבתה

מאי אלמנה משום דבעי לאקשויי מאלמנ' מן האירוסין להכי מק' כאן ולא בריש מכלתין גבי ואלמנ' ביום ה'

בגדתאה דמן בגדת כוונתו דלא נימא דהיה שם גנאי מן בוגדי' דהרי קורא לחבירו בחניכתו אין לו חלע"הב

תמרי מקמי נהמא מכאן צ"לע על מ"ש הרמב"ם בה' דיעות דקודם אכיל' יאכל אדם דבר המשלשל ולא לאחר אכילה והרי תמרי' משלשלן ואמרי' דדווקא אחר אכילה מעלי ולא קודם אכילה

כיון דחזי דמזלזלי בהו ע' רש"י ומה שכ' דבכהני' איכא