ליקוטי חבר בן חיים י קנט

בנכסי אבי' א"כ הא דכ' דווקא נכסי אבי' אאינו יודע קאי ומ"מ נכסי דידי' מזבין ואמאי אין עדותו עדות וצ"ע

מה שהק' הרי"ף על הגאוני' מרבא בגיטין ולדידי' לא ק' משום דהכא רבא אר"נ ובגיטין רבא משמי' דנפשי' משא"כ להגאוני' גם הכא רבא משמי' דנפשי' הוא ומה"ט לא גרס הרשב"ם והא דרבא משום דס"ל רבא משמי' דנפשי' לית לי' דר"נ וזה המשך ד' התוס'

והנה תי' הר"ן בכתובו' אד' ר' יוסי לא א"ש כ"א לשטת הרי"ף וסיעתו משא"כ לר"ת דס"ל כל נכסי' במשמע א"כ אפי' אם קנה לה השליש שדה לא עדיף מקנתה איהו ומ"מ לר"ת אינה יכולה למוכרו אלא דלר"ת ביודעת בטוב מו"מ בלא"ה יכולה למכור א"כ שפיר קאמר ר' יוסי לר"מ הרי ביודעת יכולה למכור אא"כ באינה יודעת מודה ר' יוסי אמנם באמת טעמא דר' יוסי משום דלית לי' מצוה לקיים ד' המת ולדברי' דר"מ קאמר אפי' לדידך דאי' לך מצוה לקיים ביודעת אודי לן מיהא ומיושבי' ד' התוס' שכ' בפשיטות דר' יוסי לית לי' מצוה לקיים וטעמא דמתני' לד' דר"מ וכ"כ לעיל אמנם למ"ש מוכרח כן בשטת ר"ת ואך הר"ן לטעמי' שפיר כ' דר' יוסי אפשר דאי' לי' ג"כ מצוה לקיים. ובענין מ"ש הרב"י ליישב ד' הטור חו"מ רל"ה דס"ל להראש ה"ה אם ניתן לו במתנה לא הבנתי ד' הב"י וכי בשעה שעבד להנותן נייח נפשי' התנה עמו שיתן לו קרקע זו במתנה אלו נתן לו זוזי הי' ניחא לי' טפי ומה ענין זה לד' הראש ובאמת ד' הטור צריכין עיון

רש"י גיטין נח ממכרן במטלטלי' נ' ד' רש"י דזוכה לעצמו בצרור וזרקו אפי' במקח כיון שדעת אחרת מקנה אותו ולא כמ"ש ה"ה בשטת הרמב"ם דדווקא במתנה וא"כ עיקר תקנתא דפעוטות לענין מכר דווקא. ומה"ט כ' ג"כ גבי טעותן שהקונה צריך להחזיר להם דאין ממכרן ממכר משא"כ הם א"צ להחזיר כיון דדעת אחרת הקנה להם אקנויי קני אבל לא מקנו וגם חכמי' לא תקנו החזרת אונאה בקטני': מ"ש חד כרעא אדרגא אפשר בשעת מיתה אמר להם זה וזה כעין מליצה וד"ל

בענין מ"ש הסמ"ע בטעם דמהני בקטנה ק"ס צ"ע דהרי טעמא דלא מהני בקטן ק"ס כ' הרמב' משום דקנין לכתיבה עומד ואין עדי' חותמי' על שטר של קטן ומה לי קטן או קטנה וצ"ע בקו' רש"א דלמה לא הוה נאמן בעלי מתנה נ' דטעמא דמתנה מהני משום דלא מקרבא דעתא אצל זוזי ואמנם אין לך קירוב דעת יותר מאתתא לגבי בעלה וא"כ מתנה דידה לבעלה ומה"ט מתנה זו כמכר

סליקא לה פ' מציאת האשה אלקים לעזרתי חושה להגדיל תורה ולהאדירה בחידושי פרק המדיר המדיר את אשתו ע' רש"י נ' דק' לי' קו' תוס' דלוקמא בחולה בד"א בשלמא אי כל הנאות במ' שפיר משא"כ אי מזונות דווקא ק'

ובענין קו' תוס' כ' רש"א ק"ק למ"ש תוס' לקמן וכו' כוונתו דוודאי לרש"י אינו מיושב דא"כ יק' טובא עוד קו' תוס' לקמן דהרי מדפריך ממע"י ש"מ משום דהוה דרבנן פריך אבל לתוס' יק' דלשטתם לוקמי במתני' מיהת כרש"י ונ' דאדרבא לרש"י יש ליישב טפי בניישב קו' תוס' לקמן דיל"ד בגמ' לאיוו ענין כפל הש"ס ואמר כל כמיני' דמפקע לשעבודא תלתא זמני אלא לאו ש"מ דהש"ס רמז לן לדבר זה דהנה יש חילוק בין מצוה לשעבוד מצוה היא דבר שהטילה תורה או חכמי' על אדם מבלי קבלת פרס ובזה יש חילוק בין דאוריי' דלא חל נדר לדרבנן דחל נדרא משא"כ שעבוד הוא חוב שהטילו חכמי' על אדם לקבל תמורת זה דבר אחר וזה חוב גמור כיון שכבר התחיל לקבל דבר האחר וה"ז דומה למ"ש הריטב"א גבי אי"ה דרבנן דמ"מ אין קידושין תופסין בהם כיון דחכמי' פסלונהו לא גרע מפסלונהו מלכות ה"נ כיון ששעבד עצמו בקבלת הפרס ה"ה משועבד כבשאר חוב ואין כאן חילוק בין דאוריי' לדרבנן והנה ד' הרא"ה בסוגיין דבהגיע זמן אף שהבעל חייב במזונות ארוסתו אינו זוכה במע"י ומעתה היינו חילוקא דידן בארוסה דאינו מקבל תמורת מזונותי' שום פרס רק חכמי' הטילו עליו חיוב מזונותי' א"כ הוה כשאר מצוה דרבנן ואין נדר חל עליו משא"כ בנשואה ממ"נ אי מזונות דאוריי' הרי דאוריי' ואי דרבנן תקנו מזונות תחת מע"י א"כ הרי הוא כשאר שעבוד חוב ואמנם מנ"ל לחלק בזה לזה הביאו מהך דמע"י דהוא ג"כ דרבנן ומ"מ לא חל נדרא משום דהוא תחת מזונות א"כ ה"ה מזונות למ"ד דרבנן וז"ש בכפילא כל כמינא דמפקעא לשעבודא אף דעיקרו דרבנן מ"מ בדבר שהוא שעבודא ל"ש לחלק בין דאוריי' לדרבנן

ד"א בדקדוק זה שכ' נ' דלכאורה יש לחלק טובא אין שעבוד תשמיש לשעבוד מזונות דהנה בתשמיש מחמת שאינו מקבל תמורת שעבודו ד"א הנה השעבוד עומד מאליו משעת הנישואין משא"כ שעבוד מזונות שבכל יום מתחדש כיון שבידו ובידה להפקיע בפנים