ליקוטי חבר בן חיים י קנא

כ"א ממקרקעי אמנם פרנא הייינו נדוניא וכתוב דמי וב"ח הי' נפרעין במחוזא מארנקי דהיינו אסמכתיי' אלא דרבא סבר דה"ה נדוניא ומדחזא דנשים לא סמכ' דעתיי' לא מגבי ולזה פי' רש"י דשקלי נשים לומר דב"ח שהי' בעצמם סוחרים וודאי הוה סמכא דעתיי' אלא נשים לא סמכי ומ"מ דווקא בפרנא משא"כ בב"ח ונזיקין אפשר דלא פליג וא"נ דמצי מפקי להו בשעבוד' דר"נ

ועד"ז יתיישבו לנו ד' ה"ה שכ' בה' אישות דד' הרמב' דאין כח בתקנת הגאוני' למימר לא כ' ככ' ובה' נו"מ ובה' מלוה מבואר בהדיא דא"צ כ' אמנם ד' ה"ה דהנה בב"ח וני"מ דמדינא דגמרא בארנקי דמחוזא ג"כ גובה ולא גילו הגאוני' כ"א דבזמ"הז כארנקי דמחוזא דמיא א"כ דינא הוא ואמנ' בכתוב' דאשה לא סמכא דעתא כדאמר רבא והגאונים לבדם תקנו לא אמרי' ככ' דמי

ואמנם מ"ש הריב"ש דד' הרמב"ם דכ"ז שיש קרקע אינו גובה בתקנת הגאונים ממטלטלי ל"מ כן בה' ני"מ שכתב הרמב"ם ואם לא הניח וכו' מ' דאם הניח ממטלטלי גובה וכן ד' ה"ה בהלכות מלוה מורין דהרמב"ם לית לי' הכי

וכוונת תוס' דבטלת תקנת השוק ע' ש"ך חו"מ סי' ק"ז ומד' תומים שם מ' דה"פ כיון דאמרת דסמיך דעתי' אמטלטלי' אין כח בב"ד להפקיע שעבודא וע"כ תקנת השוק בטלה וע' מ"ש בזה פ' נער' גבי מזונות הבנות: בענין פרנסת הבת פ' מציאת האשה

המשיא וכו' וי"לד כיון דלעיל בפוסק מיירי הו"ל למתני לא פסק מעות לחתנו לא יפחות לו וכו' והי' נראה דמזה דייק לי' להרמב"ם דהני נ' זוזי אכסות שייכי ולהכי לא קתני בדידי' דה"א דלנדוניא מיירי אא"כ ק' ל"ל לאביי לדיוקא מרחבא דזוזי פשיטי קאמר כיון דלכסות מיירי כבר קתני לעיל דסגי בזוזי פשטי משנה לשנה וע' בהפלאה מ''ש בזה הרי ממתני' ש"מ והי' נרא' לומר דאיכא למדחי דלמא תנא רבותא קמ"ל דאפי' אם החתן מוחל ורוצה להכניסה בלא כלום אינו רשאי והיינו דקתני לא יפחות לה אמנם א"כ ממילא מוכח דאכסות קאי מדקתני סיפא פסק להכניסה ערומה ש"מ דה"ק ולפרושי רישא דאפי' אם פסק להכניסה ערומה מ"מ לא מהני מחילתו לגבי דידה כ"א הוא צריך לכסותה בבית אבי' משא"כ אי אנדוניא קאי א"כ הרי לא מהני אפי' אם יכסנה וא"כ שוב מני' ובי' הו"ל לאביי לדיוקא ולא מרחבא ולזה נ' די"לר בסיפא דקתני ואכסנה בכסותי מאי בכסותי דקאמר א"וו מי משום דכסות דבעל בכסף מדינה וכסות דאב בכסף צורי להכי אצטריך אביי למידק דלא היא וכ"ת א"כ בכסותי דקתני למאי אתיא שלא יאמר אני לא פסקתי להלביש' קודם החופה כ"א להכניסה ערומה משום דלאחר החופה בלא"ה מן התורה חייב הכסות קמ"ל מתני' דלא כן כ"א צריך להלבישה קודם החופה

וכן המשיא סי' רש"י גבאי צדקה נ' דק' לי' דאו דהו"ל למתני סיפא מקמא מציעתא או למתני וכן המשיא סתם כמו ברישא אלא לאו ש"מ סיפא מלתא בפ"ע קתני דגבאי צדקה מחויב לתת ליתומה נ' זוזי

תוס' ד"ה אמר אביי הא דפשיטא להו דהכא מדברי' הוה אף דמקרא ילפי' ואת בנותיכם תתנו לאנשי' למ"ש ניחא כיון דהכא מיירי שהחתן רוצה להכניסה ערומה א"כ מקיים האב שפיר ואת בנותי' וגוי א"וו כה"ג מדרבנן הוא ובהכא מתיישבן לי ד' הרמב"ם שכ' ראוי לכל אב ודקדקו עליו הכי הרי מד' קבלה הוא אמנם הרמב"ם מיירי ג"כ אפי' היכא דהחתן מוותר על הנדוניא וכ"ת א"כ מנ"ל שיתן לפי עשרו מדקתני כה"ג במתני' לא יפחות לה ולא כ' יתן לה ש"מ דמצוה לתת יותר: בענין המשיא בתו פ' האשה

ואמנם מה שלא הק' כן לעיל גבי כסות אשתו נ' לי לקיים משים דכסות דאוריי' ומה שהק' בהפלא' הרי שיעורא לא הוה אלא מדרבנן וכהאי גוונ' לא הוה דאוריית' והראי' מתוקע דבושת דאוריי' ומ"מ מבעי' לן והיינו משום דשיעורא דרבנן לי' אפשר לומר חדא דל"ד בשלמא בתוקע ד"ת הכל לפי המתבייש והמתבייש וחכמים עקרו הדאוריי' ונתנו קצבה כה"ג וודאי לא הוה דאוריי' כלל משא"כ בכסות דאדרב' שיערו חכמים בשיעור הפחות כמו שביאר הרמב' מקרי שפיר דאוריי'

ואמנם נ' לי עוד לפי מאי דקיי"ל דמבייש בדברי' לא הוה כ"א דרבנן ומדאוריי' אין כאן בושת ל"ד מבייש בדברי' כ"א ה"ה כל מבייש בלא חבלה וגם תוקע בכלל וראי' לדבר מדאצטריך הטור לאתוי בושת בלא פגם מבייש בדברי' ולא הביא תוקע ש"מ דגם תוקע לא הוה כ"א דרבנן וכ"ת הרי קתני התם במתני' גם סטרו מ"מ האיבעי' לא הוה כ"א אתוקע. וכן בתי' התוס' לא קאמרי כ"א דהו"ל למבעי גבי תוקע אי דאורייתא או דרבנן ולאו דפשיטא ובתי' מיושב עוד אמאי לא פריך את"ק אלא משום דת"ק סלע קאמר וקאי ע"כ אסלע צורי או מדינה או דאוריי' או דרבנן: ומה שהביאו מאלמנה דא"ל בתולה כעין דאורייתא דאסמכתא מיהא הוה