ליקוטי חבר בן חיים י קמט

משכחת האי דינא כמובאר בד' רמ"א סי' נ"ג ובשלמא אי ר"ל דווקא שפוסק עמו ע"מ לכנוס היינו דקתני לחתנו כלומר ולא לאחי' משא"כ אי סתמא ג"כ דינא הכי ואמנם ליישב זה נ' שהביא הר"ן ד' רב האי שכ' חתנו למעוטי בתו ולעולם כל הפוסק קאמר והנה לד' הר"ן לא פליג רב האי כלל עם הרי"ף ואמנם ה"ה פי' ד' הרמב"ם דאזיל בשטת הרי"ף ופליג על רב האי מדנקט על יד בתו ודיוקא של ה"ה דלמה לי' לשנוי מל' המשנה לכתוב חתא א"וו לאפוקי מרב האי כ' ולזה לא פי' ה"ה ד' הרמב"ם כהח"מ והבי"ש ואמנם ד' ה"ה תמוהין דפתח בתרתי וסיים בחדא ונ' דק' לי' מהיכא דייק רב האי למלתי' א''וו דאיהו מפ' ד' הירושלמי בפוסק בהדי' וק' לי' פשיטא וכרש"י לא בעי לאוקמי משום קו' הר"ן א"וו לדיוקא אתי דדווקא חתנו ולא בתו. ועד"ז נראה שהבין הרא"ש ד' רב האי דמפ' ד' הירושלמי בפוסק בהדי' ומה"ט ק' לי עלי' למה תטול נדוניתה אם ניסת שלא מחמת קידושין הראשונים אם פסק עמה ג"כ בהדיא וביתר ד' הרא"ש שם ע' בפרישה ובי"ש

ואמנם ד' הרמב"ם צריכין ביאור מאחר שכ' כל הדינין כ' לפיכך הפוסק מעות לחתנו יכול לומר לו או חלוץ או יבם כיון שכבר אשמועי' שלא זכתה הבת ופסק כאדמון דאפי' לבעל יכולה לומר או כנוס או פטור א"כ הא תו ל"ל ונ' דזה שהביאו להרמב"ם לפ' בפשט לו את הרגל פי' אחר דהיינו שהלך למדה"י דלא בעי למימר כפי' הר"ן דמתני' רק לענין שטרי פסיקתא אתיא דא"כ לחתנו דנקט ל"ל לימא לנדוניא אלא וודאי משום דיוקא דסיפא דווקא לאחי' יוכל לומר כן ולא לחתנו עצמו וכפי' רש"י וא"כ ע"כ האי ופשט לו את הרגל דלקמן ה"ט דפליג אדמון משום דהיינו שהאב הלך למדה"י אבל אלו הי' כאן מודה אדמון וכן מ' מסמיכות ד' הרמב"ם שם. ועד"ז גם ד' רש"י מיושבי' דרש"י פי' בלישנא בתרא לקמן פשט לו את הרגל היינו שאין לו לשלם וא"כ הכא דנקט תנא אינו רוצה א"כ שוב מודה אדמון וכ' רש"י ב' הלשונות אי מתני' דהכא כרבנן איכא למימר כפשוטו ואי כאדמון צריך לפ' כלי"ב

וע' הג"א בשטת ר"ת מבואר דסברתו דלר"ת שייך גם בזה אומדנא אף שבתו חיה וזה קצת סיוע לד' הבי"ש סי' נ"ג דאפי' כה"ג שייך תקנת שום ואמנם תוס' פ' נערה כ' בהדי' דלא כהג"א כ"א דכאן ל"ש אומדנא וזה לאפוקי מד' הבי"ש

בענין תוס' שליש פ' האשה

פסקה להכניס נ' כוונת התנא דאף דיש לה נכסי' הרבה מ"מ מה שלא פסקה להכניס בנדוניא אין לה תוס' עלי' ולזה נקט פסקה דבאב פשיטא כל מה שנותן הוא נדוניא ומה"ט אצטריך למתני בדידה וזה ג"כ כוונת רש"י לפי שמשתכר ר"ל דבנ"מ דאין לו רשות להשתכר בהן דנפלו לה כספי' אמרי' ילקח בהן קרקע אינו נותן לה תוספת

ד"א בד' רש"י דיל"ד עוד דפתח בדינר וסיים במנה ולזה נ' דמנה הן מטבעות גדולות כ"ד דינרי זהב לקמן ואמרי' דבעי' דווקא במקום שפורטין אותן ואמנם דינרי' היינו מטבעות היוצאות וז"ש היא צריכה להכניס לו אלף דינר ואמנם הוא יכול ליתן לה ט"ו מנה שכל א' מטבע של ק' דינרין והטעם כ' רש"י מפני שהוא משתכר כל התוס' אינו אלא מפני שמשתכר בהן

ד"א בד' רש"י בנדקדק למה לא הקדים רש"י דבריו אלו לפני מ"ש מלבד התוספ' וכן מ"ש רש"י מלבד התוספת מאי בעי בזה ואמנם ע' בהג"א שנתקשה למה אין בתוספת זה ריבית וע' בהפלאה ובתוי"ט ומ"ש עליו ההפלאה בק"א ואמנם אפשר דד' רש"י דכי שייך ריבית אם הוא נותן כן מדעתו ואכן זה שדחקו לתנא דידן למימר דחכמי' עשו תקנה זו שיהא חק לתת כל בעל לאשתו שליש תוספת כי לולי תקנו הם יתן הוא לה מדעתו לפי שמשתכר ויהא אסור משום רבית ואמנם עכשיו אם יתן לה יהא משום חיבה בעלמא ולא הוה תו רבית

ד"א במ"ש רש"י שלבד התוס' לאפוקי ממ"ש הראשוני' דרשב"ג ות"ק גם בתוס' פליגי ולדברי' כל השקלא וטריא בזהב לקמן דלא כהל' דהכל כמנהג וכן השמיטו הרי"ף אך ד' רש"י דגם ת"ק לא איירי בתוס' זה דמוסיף מדעתו אכן הכא בתוס' שליש שקבעוהו חכמי' עסקי' ובתוס' שהוא כמנהג מדינה לא איירי מתני' ורשב"ג אמתני' דלקמן לחוד קאי וכן מ' מד' רש"י לקמן ד"ה בירושלים וכמו שיבואר שם בס"ד

וכנגד השום נ' דמל' השום דייק רש"י דבשומא תליא מלת' דהוספה וכמ"ש. אמנם מ"ש תוס' דמשומא רבא דייק רש"י לכאור' ק' הא גם לענין פחת אינו דומה פחת של בגד שוה אלף לפחת בגד שוה י' זוזי' ודלמא היינו שומא רבא דקאמ' חפץ א' שוה שוה סך רב אמנם תוס' נ' שכוונו למ"ש גם שומא דידה ודידי' בשלמא דידי' אצטרי' שפיר אמנם למה זו תו אצטרי' גם בדידי' רבא וזוטא א"וו די משום שומא הוה טעמא ושפיר אצטריך