ליקוטי חבר בן חיים י קמח

אבל ד' רש"י דלמסקנא מציאה ע"י הדחק מקרי כי רוב מציאות אית בהו טרחא. ואמנם לולי דבריו הייתי אומר בנדקדק ל' מציאתה דה"ק כיון דמציאה ל"ש אלא בשוק וכל כבודה בת מלך פנימה א"כ מציאתה של אשה כע"י הדחק הוה

אמנם ד' הרא"ש דע"י הדחק דווקא ונ' להביא ראי' לדבריו מד' ר"ח דד' ר"ח דקיי"ל כר"ע משום דר"פ אבעי לי' אליבי' וק' אדרבה הו"ל למפסק כרבנן דסתם מתני' כוותיי' מציאת האשה לבעלה וקיי"ל מציא' כע"י הדחק דמי וא"כ פליג ר"ע א"וו מציאה נמי ע"י הדחק מיירי. ואמנם טעמא דהרי"ף דפסק כרבנן אפשר דמהכא הוה

תוס' ד"ה מציאתה ק' לי טובא ממ"נ אי ס"ל לתוס' תי' לעיל פ' נערה דאיבה דקטטה לחוד ודמזונו' לחוד פי' לד' דמזונות היינו שלא יתנו לה המזונות בצרות עין וזה שייך גם גבי יורשין ודקטטה מידי אחרינא וכדמ' בירושלמי דאמרי' שם מציאה משום קטטה א"כ גם מיבמות לק"מ ואי לא ס"ל וטעמא מאי משום דמסוגיי' מ' דחדא טעמ' לתרוויי' א"כ ממכלתין הו"ל לאקשוי ממציאת אלמנה אשר ע"כ נ' דד' התוס' דוודאי יש לומר אפכא ג"כ דמותר כמציאה ותרוויי' משום איבה ולעולם עיקר מע"י משום איבה דמזונות אלא תינח לרב ושמואל דמותר תחת מעה כסף משא"כ לראב"א דמותר תחת מזונות א"כ ל"ש זה ומעתה ע"ז סובבים כל ד' מהכא ליכא לאקשוי אדראב"א לומר דסתמא דהש"ס ור"פ דלאו כוותי' לא היא דדלמא באמת מציאה כמע"י אמנם מיבמות וודאי ק' ואמנם ממכלתין ל"מ לאקשוי דהתם שמואל הוא מרא דשמעת' ולשמואל לק"מ דלדידי' אדרבא מותר כמציאה הוא דהוה

ומ"מ ד' הרמ"ה דאיבה דמציאה היינו ג"כ דמזונות ומה"ט כ' כיון דלא מתזנא מני' מאי איבה שייך והרא"ש ס"ל דאיבה דמציאה היינו דקטטה ושפיר הק' עלי'. ונאמר לי כי כ"כ בס' פ"י. ומ"ש הח"מ לפשר נ' סברתו דבצאי מע"י דחייב לזונה בלא ספקה שייך איבה משא"כ באינו ניזונית ואמנם מ"ש דאפשר דל"פ לא זכיתי להבין שהרי הרא"ש כתב בהדי' דבתרוויי' פליג

ואמנם אפשר לומר ע"ד אפכא דבצאו מע"י דאיהו דאפסיד אנפשי' ל"ש איבה משא"כ באיני ניזוני' דבע"כ שייך איבה. ואך מ"ש הרא"ש כיון דברשות קעבדא ק"ק דהרי באינו ניזוני' ל"צ רשות וצ"ע

ומ"מ על הטור יש לתמוה דלענין העדפה הביא ב' שיטות ר"ח ור"ה ולענין מציאה לא חילק כלל בין ע"י הדחק או שלא ע"י הדחק וצ"ע. וכן צריך ביאור מ"ש הרא"ש על ד' הרמ"ה דע"כ ברשותו אינה ניזונית בעי רשות אדרבא סתמא דמלתא אם אומרת כן מתפרנסת בהרוחה ולא ניחא לי' וצריך עיון: בענין הפוסק מעות לחתנו

לאחיך הייתי רוצה ולך אי אפשי י"לד דלאו רישא סיפא פתח ברוצה וסיים באי אפשי ונ' דהנה קראו רז"ל למעלה הנותן לבנותי' יותר מעישור נכסים מעביר נחלה ואמרו לא תיהוי באעבורי אחסנתא וזה החילוק בין אינו רוצה כלומר יש ביכלתי ואי אפשי היינו אין ביכלתי כי לא אהי' באעבורי אחסנתא אמנם בת"ח דמותר לבזבז לו אפי' יותר מחומש כ''ש דאעבורי אחסנתא ל"ש גבי' וכן מ' התם לעיל ומעתה היינו דתניא בברייתא לפרושי למתני' תנא בב' דברי' מיירי הא' הראשון ע"ה והשני ת"ח כה"ג ל"ש לך אי אפשי דאם הי' אפשר לגבי ע"ה כ"ש לגבי ת"ח ואפכא היינו השני ע"ה בזה שייך לאחיך הי' אפשר שהי' ת"ח והיינו דנקט תנא תרי גוונא אי אפשי ואיני רוצה וכל חד לדיוקא אתי וסיפא דברייתא יכול לומר אתרוויי' קאי ומשו"ה הרמב"ם דלא נקט כ"א הראשון ע"ה והשני ת"ח נקט בתרוויי' רוצה ואינו רוצה

וכ' רש"י דבחתנו דווקא נרא' דק' לי' דאל"כ פשיטא כיון דלחתנו עצמו הי' יכול לומר כן כ"ש דלאחי' יכול לומר כן א''וו מתני' כחכמים דלחתנו אינו יכול לומר ואמנ' בטו"ז סי' נ"ג רצה ליישב דגם לרש"י מתני' כאדמון והכא אדידי' קאי כי לאדמון היא דווק' יכולה לומר אמנם צריך ביאור וכי מה ביניי' הלא מ"מ יכולה להרשות אותו ויתבעהו בעבורה וצ"ל דסתמא דמתני' דמיירי שאביה זן בעבור' מיירי בקטנ' וקטנ' אינה יכול' לעשות שליח מורש' וא"כ ע"כ תשב עד שתלבין כי היא לא תבא לב"ד וכ"ת א"כ מתני' דלא כר"מ דס"ל קטנה לא חולצת ולא מתייבמת לא היא כי ר"מ כחכמי' ס"ל דלדדהו מתני' בגדולה ואמנם אי נימא דבקטנה בלא"ה מצי גם הבעל לעכב א"כ ליתא לדברינו דע"כ בגדולה מיירי וא"כ מה לי הוא מה לי אבי' או היא ומן כל דין נחלק הר"ן על רש"י וכ' דמתני' דינא דירושלמי אתא לאשמועי' ואמנם זה ל"ש כ"א לפי' הרי"ף אך אם רש"י מפ' כאי' דמפ' דכוונת הירושלמי דמתני' בשפסק שוב ק' פשיטא וצריך שוב לומר דמתני' כחכמי' וכמ"ש רש"י

והנה לכאורה י"לד דע"כ כוונת הירושלמי מתני' בשפסק דקש טובא לאיזו ענין קתני במתני' לחתנו ולא קתני סתם מעות לנדוניא דאפי' בבני