ליקוטי חבר בן חיים י קמה

פסוק לי שיראי וא"ל קרא לעני שבישראל אתי ולך ולחברך אטו בעי האי קרא הא עולה עמו אפי' לענין תכשיטין וז"ש רש"י שלא אתבזה מכבודי וכו' ר"ל שלא ארד אפי' לאח"מ

מפץ ומחצלת לכאורה הי' אפשר לומר לפ' קו' הש"ס תרתי למה לה אא"כ ע"ז אכתי לא משני מידי וכ"ת אכתי אמאי לא פריך הש"ס הכי לזה כ' רש"י במתני' דפשיטא לי' דאו או קתני ומהיכן דמפץ רך ממחצלת וא"כ ע"כ או או קאמר

והנה ד' הרמב"ם כר"ת דמחצלת לסמיכה אלא דס"ל דה"ה מפץ לסמיכה וקו' הש"ס הי' משום דמ' לי' תרתי בעינן וע"ז משני דמיירי במטה שאין עור שטוח ולא ידעי או לשכיבה וא' לישיבה

מטה ע' תוס' ואמנם תי' צריך עדן לתי' בב"מ דבלוה ע"כ מיירי שהוא רגיל בב' מטות משא"כ באשה מעיקרא א"צ להרגילה בכך

מותר מזונות ע' רש"י נ' דעתו דצמצמה שלה וכ"מ מגי' לעיל או שצמצמה משלה ומפני כן כ' שאינה רעבתני' לומר דאם הותירה מב' קבין חטין היינו צמצמה כ"א מיירי שהותירה מהפירות וכיוצא וז"ש שאינה רעבתני' שאינה מתאוה לאכול דברים כאלו שאינם הכרחי' וא"צ תו להגי' במחבר כהגה' הדג"מ דלא פשיטא כולי האי דצמצמה שלא דלהפוסקי' לעיל שמצאתה משלו מ' דצמצמה שלו ועיקר דבר זה בתוס' נזיר כ"ד

בשלמא למ"ד ר"ל באמת גם למ"ד אכילה ממש ג"כ ק' דהי"ל למתני אוכל עמה דהרי ע"כ אין זה בחשבון הסעודות אלא דאיכא למימר דלהכי לא נקט אוכל עמה דלא לשתמע תשמיש ע"ד הלחם אשר הוא אוכל דאשה קרקע עולם אבל למ"ד תשמיש א"ס אוכל עמה מבעי' לי' ומשני דה"נ אשכחן בדידה אכלה ומחתה פיה

ופריך מרש"בג בשלמא למ"ד אכילה ממש וא"כ נהי דע"כ צ"ל דמשום קירוב ביאה נגעו בה מ"מ א''ל בהא פליגי ת"ק ורשב"ג אלא למ"ד תשמיש במ"פ ומשני בהא גופא אי יכול לפרוע לה בשבת או לא וע' בראה ורמב"ן. תי' המפ' דבשליש שאוכלת עמו לולי שבת שאני מיושב לדידן דווקא דאוכלת ממש והירושלמי אפשר אוכלת תשמיש ס"ל והוצרך לשנות באופן אחר

אדומיות רעות יש לפ' ואין נותני' קמח כ"א חצי בחטין א"נ שאינן ראוין לאכילת אדם וכשמוכרו לא שקלא כ"א בדמי' חצי למזבין חטין אכסנאי ולא מקרי פת בסלו דלענין תאוה והרהור ל"מ פת בסלו כה"ג כדאמרי' לענין אוחז באמה דאם אשתו נדה לא מהני נשוי: בענין קטני קטנים סו"פ אעפ"י

אעפ"י שאמרו וכו' נ' דה"פ דה"ט דאנן לא קיי"ל כר"ל דבאושה התקינו אף אקטני' משום דב"ד לא תקנו מה שלא קבלו מתחלה רוב הציבור והיינו משום דאין אדם ר"ל אין כל אדם זן קטני' להכי לא תקנו משא"כ קטני קטני' כל אדם זן שפיר תקנו באושא ומזה דייק לי' להטור סי' קי"ב דקטני קטני' תק"א הויא דדייק מל' אעפ"י שאמרו אין אדם זן וכו וכ"ש

תוס' ד"ה קטני וכו' כוונתם לא תימא דלא כייפי' דהאי לשנא גופא קאמר ר"ל לעיל זן אדם ואמרי' עלי' דלא כייפי' לי' לא היא הכא כיון דממתני' ילפי' ע"כ כייפי' לי' ואמנם לר"ל אדרבא ג"כ כייפי' אלא דלא קיי"ל כר"ל והך דהתם דלא כיופי' פליג על ר"ל וכר' עולא רבא ס"ל

לאו משום דבעי למיכל בהדא יל"פ שניתנת לו ממזונותי' א"נ ר"ל מינקת אכלה טפי מכח שדמה נעשה חלב אלא דלמאי דמסקי' מוסיפון יין מוכח כלשנא בתרא אמנם לפי פי' המפ' דאף יין קאמר א"כ אין ראי' תו

דלמא חולה ק' לי למ"ש תוס' דטעמא דפוחתין משום דז' מלאכות כולן פוחתין לה ממע"י והתינח במינקת משא"כ בחולה פשיטא וא"כ ע"כ בעי למנקט מינקת לאשמועי' דין זה דפוחתין אשר ע"כ נ' דבס"ד וודאי הוה ס"ל דמניקה דווקא משום דטורח ממעט חלב ומתרוויי' בעי' למפשט מדפוחתין וממוסיפין מתרוויי' שמעי' דעלי' לזון קטני קטנים וא"כ הו"מ למימר ולטעמיך השת' מוסיפין משום הקטן וכ"ש דפוחתין כיון דטורח ממעט חלב ולמסקנא הוא דצדדו תוס' אי נימא דתנא הא גופא קמ"ל דטורח ממעט חלב או דקיי"ל דז' מלאכות פוחתין ממע"י

מוסיפין יין ע' בר"ן בשם רש"י ובהפלאה הק' אי ס"ד דגם חלב בכלל קטני קטנים לפשוט מהא דכופה ומניקתו וי"ל דכיון דאיהו מחמתו קאתי לא עדיפא מאיהו וכיון דאיהו אינו משועבד כ"ש איהי דנדרה חל מיהת עכ"ד ולי ק' א"כ דחלב אינו בכלל ל"ל לשנוי דלמא בחולה לישני מוסיפין לה דבר היפה לחלב א''וו גם חלב בכלל אלא ע"כ לא פליגי כ"א היכא דלא אמיד דבאמיד כייפי' ובמתני' בעני מיירי ושפיר פשוט ואמנם כ' הבית מאיר דלענין חלב נקראת האשה