ליקוטי חבר בן חיים י קמ

ואמנם ממורדת בתשמיש לא אייתי ראי' דשמואל לטעמי' דס"ל לקמן גבי מה בין מורד דמורד היינו מתשמיש ומהתם כבר אייתי הריף ראי' כמ"ש

רש"י ה"ד ר"ל דל"ת דמאיס עלי לא הויא מורדת ולא תפסיד הכתובה כ"א גם מאיס עלי והראי' מכלתי' דר' זביד דקאמר הש"ס עלה אימרדא והתם פי' רש"י דמיירי במאיס עלי כמו שביארו הראשוני' דעתו אלא ה"ק מורדת דמתני' מאי היא

ואמנם פי' רש"י דהאי כפינן דמורדת ל"ד ללא כפינן דמאיס דהתם לא כפינן היינו שנותני' לה גוטא אמנם בבעי' לי' אין זה כפיי' דלא יהבי' לה גט דהרי אמרה בעי' לי' כ"א הכפיי' הוא פחיתת הכתובה. ואמנם בדין מאיס עלי לא נתבאר לד' רש"י מה דינא ואמנם מדכ' רש"י לקמן ותו לא גבי תריסר ירחי שתא מ' דס"ל כופין להוציא

ואמנם קו' הראשוני' על תי' התוס' דא"כ גבי טמאה אני לך נמי נימא דאין לה כתובה כבר יישבה רש"י ג"כ ומזה ג"כ מבואר דס"ל כופין דהנה רש"י כ' שהיא אומרת לא הוא ולא כתובתו ולאיזו ענין היא צריכה לומר כן א"וו דרש"י בא ליישב קו' זאת דהתם הוא דלא מהימנינן לה משום דחיישי' לעיני' נתנה באחר משא"כ הכא דאמרה בהדי' לא הוא ולא כתובתו בעינא אי ס"ד דעיני' נתנה באחר נהי דאין הכסף נחשב לה מ"מ מה לה להפסיד בפיה מטענותי' כתובתה בעצמה הרי יכולה להפקיע עצמה מבעלה בטענה אחרת דשקלא כתובתה וכ"ת הרי למשנה אחרונה עכ"פ לא מהימנא בטענה אחרת להא לא חיישי' דנשי לאו דינא גמירי וכ"ז דאינה טוענת בהדי' לא כתובתו בעינא וודאי לא מהימני' דאדרבא אמרי' נשי לאו דינא גמירא וסברה דתשקיל כתובתה ומה"ט לא סגי התם לתקוני דלא תשקול כתובה דמ"מ לדידה לא מהימני' בטענה זו דמה יש לה לעשות וא"כ דווקא כה"ג כופין לא זולת

ואמנם תוס' שכ' דלא מוכח מד' רש"י אפשר דס"ל האי ותו לא שכ' רש"י היינו דאח"כ יכול לשלחה בלא כתובה מיד אף דכתובתה מאה מנה ואי פחית לה עדן יאריך הזמן וכן מ"ש רש"י בלא כתיבה היינו משום דבעי רבא במאיס עלי דווקא אם הפסידה וע"כ ה"ט דבשלמא היכא דקנסוה רבנן א"ל דקנסוה אפי' לגבי בלאות משא"כ אם היא בעצמה מחלה כתובתה מס' לן אם מחלה גם בלאותי' הקיימין או לא דכיון דיש לה בגדי' שלא שמאתן בנדוניי' ואותן בגדים וודאי נוטלת מס' לן דלמא לאו אדעתא אשר בגדי' אלו בכלל כתובה הן. ועד"ז הי' נ' ליישב גם ד' רש"י ד"ה ומבעי רבא אם הפסידה בלאותי' דלכאור' הי' אפשר דספיקא דרבא על כל הנדוניא אולי לא כוונה במחילתה כ"א אכתובה שכ' לה לא על נדונייתה והי' מביאני לזה קו' התוס' ללי"ב הרי עכ"פ תפסה ואמנם אי בעי רבא על כל הנדוניא א"כ הוה ס"ס ובס"ס מפקי' ממונא ובהא גופא פליגי ב' הלשונות אי מפקי' ממונא בס"ס ואמנם למסקנא אי אפשר לומר כן דלמימר אפכיתי היינו לזכותו וא"כ הו"ל למימר מחנפיתו כמו ללי"ק ולזה פי' רש"י לקמן דאפכיתו היינו לחובתו וא"כ ע"כ כתי' התוס' דלהוציא ג"כ דנו ומ"מ אצטריך רש"י למימר דמיירי שמחלה בהדי' הכתובה ואין ראי' מד' רש"י

ובענין קו' רש"א דלמא גבי מיהרזיק לא הוה רגלים לדבר מסידור התוס' נ' דכל שקלא וטריא בדבר זה אינו כ"א להוכיח דע"כ בעי' רגלים לדבר ודחו זה דמשם אין ראי'

ומאי דנקטו תוס' בקו' זו דנאמנת במגו כוונתם דוודאי אף דנאמנת לומר מאיס עלי אינה נאמנת לומר נטמאתי ברצון דאין אדם משום עצמו רשע אמנם במגו ד' התוס' דנאמן כמ"ש בהדי' בסוגי' דעדים שאמרו ולזה כ' דנאמנת במגו

תריסר ירחי שתא פי' רש"י ותו לא נ' כוונתו דל"ת מאיס עלי גרע מבעי' לי' דהיכא דכתובתה מועטת בבעי' לי' לא משהי' לה תריסר ירחי והכא משהי' לה ואנן אמרי' דבבעי' לה כופין ובמאיס לא כפינן א''וו דה"ק דאף אם כתובתה מרובה לא משהינן לה יותר משא"כ אם כתובתה מועטת לא גרעא מבעי' לי' וזה ע"ד שכ' במתני' דד' רש"י דגם בבעי' לי' לאחר שכלתה כתובתה ע"כ מגרש לה

והשתא דלא אתמר וכו' לא תפסה לא יהבי' נ' דאפשר ר"ל אפי' תפסה דבר אחר שניתן לה בלאותי' מ"מ לא יהבי' לה. ואמנם נ' במה שאמרו הך דמשהי' לה הכי דהנה ס"ד למימר בשלמא אי הוה מפקא לה מיד א"כ שפיר דמספיקא אף בלאותי' לא יהבי' לה משא"כ השתא דמשהי' לה א"כ כיון דקיי"ל דבגדי' ברשותה משום שבח בית אבי' ואמאי נפקא מידה השתא מיהת בשלמא בשעת גירושין לא מהני חזקתה דע"ז אנו דנין אי להא מלתא מהני חזקתה או לא דא"ל היינו בעיין משא"כ מקמי גירושין וע"ז קאמר הש"ס כיון דמזוני מהשתא לית לה ש"מ דמיד קנסוה א"כ מה"ט גם בלאות לא יהבי' לה

כ' הרמ"א סי' ע"ז אם רוצה המורד ליגרש אינו עובר בלאו וע' בי"ש וח"מ שנתקשו בדברי' ולי נ' דכוונתו