ליקוטי חבר בן חיים י קכ

ראו וחשבו דלא ליתי הקלה ע"י תקנתם ולזה התחכמו שלא להפקיע שעבוד הבעל כל מה דאפשר דלא ליתי לאנצוי ותקנו שישאר הדבר כל מה דאפשר כמקמי הכא כ"א כל מה דאפשר למעבד ע"י שינוי עבדי' ואמנם לא הצריכו זה כ"א בימי ליבון שהם מכח חומרא משא"כ בימי נדה נשאר הדבר כמו שהי' מעיקר הדין ובזה יתפרש לן למה זה הביא הש"ס מנהגי כל הני אמוראי להורות דשמואל בדורו שהתחילה תקנה זו התקין להקל כל מה דאפשר והי' די בימי' בשינוי פורתא אך בימי אביי שכבר נתפשטה התקנה החמיר יותר ורבא החמיר עוד יותר שלא ידע כלל מהמזיגה ור"פ שהי' בתרא הקפיד שיהא דרך בזיון תמור דרך חבה כי שרשיפא היינו הדים הרגלים ומ"מ נתבארו ד' רש"י

ואמנם מאי דאמר אלי' ז"ל בימי ליבוניך מהו אצלך היינו משום שידע שהתלמיד טעה בזה ואמנם מאי טעותי' נ' שהרמב"ם רמז לן יישוב נכון בזה בה' אי"ב שסיים שם לאחר שכ' דאין חילוק בין ימי ליבון לימי נדה דנדה מותרת להתקשט נ' כוונתו לרמז על טעות תלמיד זה שהיקל בליבונה דהנה אי ילפי' טבילת נדה מורחצו במים שהביא הרמב"ם לחוד או במי נדה יתחטא אין ראי' מפורשת דלבעלה בעי טבילה דדלמא לטהרות ולבעלה כיון שהפסיקה ד"ת מותרת ואמנם ר"ע לימד בנדתה תהא אפי' לבעלה כמו לטהרות עד שתבא במים אך זקנים הראשונים היו דורשי' שלא תתקשט כדאמרי' פ' במה אשה וא"כ לזקנים וודאי י"ל דימי ליבון קיל יותר והנה זה הי' טעות אותו תלמיד וזה שכ' הרמב' דלדידן דלא מחלקי' והיינו דס"ל כר"ע א"כ נדה מותרת להתקשט

וכ' ה"ה דמזיגה מים שרי והק' הב"י דלא סיפא רישא דהו"ל למימר רבותא טפי שאר משקין ול"נ דה"ה רצה להתיר לן כי היכי דשרי הושטה ע"י שינוי ה"ה מזיגה ע"י שינוי והנה דרכן של בנ"א למזוג מים לתוך יין ואם היא מזגה יין לתוך מים כה"ג שהי' מים לפני' ומזגה יין לתוכן שרי

וכוונת הסמ"ג בשמן כ' להצהיל פנים משמן כי היכי דגבי יין כ' ויין ישמח

פשט ד' התוס' בענין שכ' דנ"מ בין ג' לד' דמס' להו אי הא שארא קאי אארחי או אדברי' קטני' וא"נ ס"ל דהברירה בידה והיינו דקתני אינו כופה לעמוד לפני אבי' אף דלא גרע מארחי מ"מ היא מציא למעבד דברי' קטני' תמור זה וא"צ לתי' המפ'

במ"ש הבי"ש לתרץ ד' רמ"א מ"מ אחכמי' גופא יק' אמאי הטריחו עלי' כולו האי א"וו דדווקא וד' הבי"ש צ"ע: בענין הנהגת בע"הב עם השמש בסעודה

הכל משהין ע' רש"י אזיל לשטתו שפי' עירובין נ"ג ע"א דהא דמשיירין פאה היינו להשמש א"כ אין לפ' משהין ל"ד כ"א שאין נותנין לו דהרי ע"כ צריך לתת לו פאה א"וו ר"ל ליתן לבסוף ואמנם ד' הרמב"ם בה ברכות נ' דמשהין ל"ד דלא כ' כ"א דרך רחמנות לתת לו מכל מין ש"מ דס"ל משהין ר"ל אין נותני' כ"א מהני עובדא דאלי' ז"ל כ' דרך רחמנות ונ' דס"ל כמ"ש תוס' בעירובין וא"כ האי פאה לאו לשמש היא כלל

ואמנם מה דלא הביא דמדינא חייבין ליתן לו כל דאי' לי' קיוהא משום דס"ל דמדתייתי הש"ס דאלי' ז"ל קפיד אמאן דלא ספי ש"מ דינא הכי ומדרך רחמנות

ואך המחבר שהשמיט תיבת קיוהא נ' דכיון דקיוהא כמ"ש רש"י קהית שנים מאי שייך בזה למימר אי' לי' קיוהא קודם שאכל אלא וודאי אריחא קאי דריחא חזק אשר המריחו ע"י שהוא תאב לאכול קוהים שיני' ושיני' דנקט ע"ד שאז"ל שיתין תכלי מטין לככי דשמעי מיכלא ולא אכלי ושפיר כ' המחבר פי' הדבר באר היטב והיא היא

והנה גם ההיא דמר ספי מחד מינא פי' רש"י לטעמי' דע"כ ספי לי' מכל מין משום פיאה אע"כ דר"ל מחד מינא בתחלה ואמנם ממ"נ אמאי מחד ספי לי' לזה פי' רש"י שהי' סובר כיון דאספי לי' מחד מונא ולשובע כפי' רש"י תו ליכא חשש בולמוס

וע"ז סובבי' גם דברי' באינך דליכא לפרושי קדים ספי ר"ל מיד ולא בתר סעודה דא"כ היינו קמייתא ולימא תו בהאי לישנא דאמר לעיל א"וו קדים היינו קודם שאכל הוא וממילא כיון דקיי"ל הבוצע דהיינו הבע"הב פושט ידו תחלה ע"כ היינו גם לפני האורחין ומה"ט ג"כ עבר על מה שאמרו הבוצע פושט ידו בקערה תחלה משום דלקדמי בתר דידי' מקמי אורחין קא מבזי להו לאורחין וע"כ הקדימו גם מקמי דידי' ואמנם מה שכ' רש"י גבי דקדים משתעי אלי' כיון בזה דלא תקשי לך כיון דקיי"ל הבוצע פושט ידו בקערה תחלה א"כ מאי מעליותא דהאי לזה פי' רש"י משום דלפעמי' יש אורחין מרובין וצער לשמש להמתין והתם מיירי באורחין מועטין או דליכא שמש. אך זה לא מסתבר דרוב ב"א יש להם שמש בסעודה ומה"ט בחר בהא דהכא דווקא משום אורחין מרובין: