ליקוטי חבר בן חיים י קיז

ולד' התוס' דמ' מדברי' דדווקא משום נדר ומחלקי' בין קונם כללי לפרטי צ"ל דזמנין שמתוך כעס עלי' דסתמא אינם זע"ז ברצון אם אמרה הכי ומתוך כך לא יפר עד שיעבור יום שמעו ולזה אלמוהו עכ"פ שלא יצטרך לגרשה ונתנו לו דרך להפר אפי' אלאחר גירושין

ואמנם מה שלא הביא הטור גם גבי תשמיש דיפר לטעמי' אזיל שכ' גבי תשמיש דלא מהני הפרה אלאחר גירושין אי אמרה הנאת תשמיש כל העולם וא"כ מה הועלנו בעצתינו אם נאמר דיפר מ"מ תדור בכולל ולא יוכל להפר ודווקא במע"י שלא תוכל בשום אופן להפקיע מבעלה אמרי' דיפר דהועלנו בזה משא"כ התם

אלא דהתם גופא נתקשה ב"י טובא והנה בקו' א' דהו"ל הנאת תשמיש העולם עלי נ' דדייק לי' הטור מדנקט תנא סוף נדרי' לשנא נטולה אני מן היהודי' ולא נקט אפכא ש"מ דגם כה"ג מהני ואמנם טעמא מאי וכן ק' טובא קו' ב' והנה מ"ש הד"מ ליישב שם ד' תמוהי' לדעתי מאד ולא זכיתי להבין כלל דמ' מדברי' דהבין קו' הב"י אלאחר גירושין והב"י אלאחר חזרה קאי וגם מ"ש הקצו"הח מד' התוס' בזה דקונם כללי לא אלמוהו לא דמי דהתם טעמא מאי דלא חיישי' להכי שיאסור אדם עצמו אכל העולם משא"כ כאן כי לכל העולם בלא"ה אסורה ורק מבעלה רוצה להפקיע עצמה מה לה בזה אם אומרת בכולל או לא וכ"ת לאחר מכן מה תעשה כשהאשה רוצה להפקיע עצמה אינה חוששת לפי שעה בזה ומ"מ אין הנדון דומה לראי' ואמנם לדעתי ד' הטור מבוררין דהנה למשנה ראשונה יוצאת בכתובה והטעם כ' המפ' משום דסתמא אנוסה היא ותשמיש קשה לה והוסיף הראש שם בנדרי' ולא הוה דברים שבינו לבינה דבידו לגרשה כוונתו כיון דבאמת אנוסה היא כה"ג לא משעבדא לי' דלא שעבדתה התורה עד"ז ואמנם מ"מ הוא יאמר הכל יודעי' כלה למה נכנסה לחופה ואשה כזו ל"ל הרי באמת יכול לגרשה נמצא דמצד הדין אם אמת בדברים לא יוכל כלל להפר נדר זה דלא הוה דברים שבינו לבינה והנה לטעם זה אין חילוק בין הנאת תשמישי על העולם או אפכא ומשו"ה דייק תנא למימר לשנא דמשתמע לתרי אפי ולא כ' ל' נדר דלא נימא דווקא קתני ואי נקט עלי הו"א דווקא כה"ג ואי נקט תו על כל העולם הו"א תו דכה"ג דווקא למשנה אחרונה יפר ומכ"ש למ"ש דטפי מ' באמת הל' על היהודים מעלי' דא"כ הו"ל למימר נטולים ממני והנה למשנה אחרונה משום שהורגלו לעשות כך עברו חכמי' לס' אי' דאוריי' ולא האמונה ואמרו יפר מ"מ ואמנם טעמא מאי שלא תוכל להוציא עצמה מתחת בעלה אך כיון שגרשה דשוב ל"ש טעם זה ועדן הס' במקומו עומד דלמא אמת אמרה ולא הויא הפרתו כלום ואסורה לחזור לו א"כ מה"ית יעקרו אז ס' דאוריי' לזה כ' הטור דלא סמכי' אהפרה זו אלא כ"ז שהיא תחתיו לא יותר ומבוררין ד' הטור בע"ה

ע"ד המחבר בחו"מ סי' רי"ב ל"נ לי תי' הסמ"ע דא"כ לא הוה שתק המחבר בב"י מני' אלא נ' לי דקאי אסעיף שלפני זה דבלא"ה יש לתמוה למה כ' ל' הרמב' כיון שבב"י מסכי' כי הרמב"ם לא פליג וכן קו' הלח"מ היאיך נוכל לפ' כן ד' הרמב' בה' מכירה א"וו כוונת הב"י כי הרמב' ס"ל כי"א דגם בצדקה אמרי' נדיב לב עילות ומטעם מחשבה מהני א"נ עדיף מנדיב לב דהרי עכ"פ הוציא בפי' וד' הראש דלא אמרי' בצדקה נדיב לב ומעתה לדיעה שני' זו אמרי' דבעי' דווקא לשנא מעליא ומ"מ מב"ק שהק' הלח"מ התם כר"ת ס"ל דלענין לשנות מיירי. וע' טו"ז שם ד' צ"ע. עד כה ברכני ה' בסוגיא דהמקדיש כן יקדשני צורי בתו"הק וע"ס: בענין מלאכות האשה לבעלה פ' אעפ"י

וארו מלאכות הנה לד' הר"ן דאף אשה שעושה ואוכלת מ"מ חייבת במלאכות אלו א"ש ל' דמתני' דקאי אדלעיל וקאמר אף בעושה לעצמה ואלו מלאכות שחייבת האשה האמורה למעלה לבעלה זה שהקדיש מע"י וכ"ת הרי עכ"פ לר"מ אם תעשה לו יהי' הקדש לא כן כ"א כיון שבכלל מע"י הוא רק משקל ה' סלעי' א"כ השאר לא הקדיש כלל ואמנם לד' הרמב"ם שכ' בה' נדרי' דאפי' לא אמרה רק קונם מע"י נהנין לך ג"כ חייבת וודאי ק' ואמנם גם לד' התוס' דהכל בכלל ע"כ צריך לפ' דה"ק פרושי קא מפ' אלו הן המלאכות דאמרי' לעיל דעושה ואוכלת ולא תעשם לבעל. אא"כ הו"ל למימר שהאשה חייבת בהן ואמנם אי אמרי' דדווקא לבעלה טורחת א"ש דנקט לבעלה. ע' בסוף הענין מ"ש

אמנם אפשר דאפי' אם הקדיש מע"י כ"ז שלא אמר קונם לא חל אז' מלאכות אלו הא למה זה דומה למ"ש הראש במס' חולין גבי סכין של ע"א דכיון דאין המלאכה נגמר ע"י לא מקרי בא מכוחו ודווקא גבי כרכר לארוג אמרי' כן וה"ה בידה מה שאורגת משא"כ אופה וטוחן לא עדיף משחיטה. אלא דא"כ צ"ל דעושה בצמר דנקט תנא משום פלוגתא דר"א ואמנם ואלו דקאי אלעיל במקדש לא קאי כ"א אאינך מלאכות: