ליקוטי חבר בן חיים י קיב

בממון ובשוט ס"ל דלא יכפנה דלמאנה ומע"י חד דינא אי' לי' וכשם שאין גופה קנוי למע"י כך אינו קנוי למלאכה נמצא עכ"פ צ"ל כן לד' הפוסקי' האלו כהרתמ' דלדידן דס"ל כר"ה כופין בשוט וע"כ גופה קנוי נמצא עתה כיון דגופה קנוי לבעל הרי הבעל יכול להקדיש זכותו שיש לו בגופה ואף דגם זכות דידה לא פקע מ"מ כבר כ' תוס' גבי משכיר ופסק כן הרמב"ם שם באותו ענין דאף דיש לשוכר קנין בבית ששכר מ"מ כיון שגם למשכיר יש קנין יכול להקדיש זכותו וכיון שכח הקדש מעורב בו ממילא כל מע"י קדש כי היכי דהתם אמרי' הדר במעולה קאי נמצא דאף שתאמר אינו נזונית מ"מ הרי כח זה לא הקדיש מעולם והן ד' הרמב"ם בתחלה כ' דמע"י אינו יכול להקדיש כלל וביאר לומר עושה ואוכלת כי היכי דנדע דמ"ש אח"כ בקידשו הרי כל מע"י קודש לא ר"ל המותר לחוד כ"א כל מע"י ואפי' עושה ואוכלת לא מהני וביאר ואמר דבר זה דומה לא' שהקדיש אילן ולא הזכיר בשעת ההקדש הפירות כלל ואפי' אין הפירות שלו מ"מ כיון שהאילן קדש ממילא קדשו הפירות כן הדבר הזה ואמנם כ"ז לר"ה אך כבר כ' דלריב"ח ל"ש זה והנה ר"ל אמר מתוך שיכול לכופה למע"י לא אמר לכופה למלאכתה ס"ל דלמע"י כופין אף דלמלאכה אין כופין דמע"י הוה פריעת ב"ח דהרי מתזנא מני' ובכל פריעת ב"ח כופין כדאמרי' בהכותב ואמנם מ"מ למלאכה אין כופין דאין גופה קנוי ואמנם מנא תימרא דהכי ס"ל לר"ל תדע דאלת"ה כיון דנעשה כאומר לה יקדשו ידיך היאיך קתני תנא עושה ואוכלת הרי כח הקדש מעורב בו אלא לאו ש"מ דגופה ס"ל לר"ל אינו קנוי לו כלל כ"א למע"י כדקל לפירותי' נמצא דלא מצי מקדיש כ"א אותן הפירות שהן שלו וכיון דאינו מעלה לה מע"כ אין המע"י שלו שפיר קתני עושה נמצאת ע"כ ליכא למימר טעמא דר"ל משום דגופה קנוי לו וע"כ למע"י ממש קאמר וכמ"ש ושפיר פליגא דר"ה. וע' לפנינו עוד מ"ש בס"ד

תוס' ד"ה לעושי' כוונתם דק' להו אמאי לא מק' הש"ס לפנינו גבי קונם שאני עושה לפיך ג"כ והרי לא אמרה ובשלמא אם לעושי' היינו למלאכתן א"כ דווקא הכא ק' לי' ולא לקמן משום דאמרה שאני עושה וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד ודחו זה דא"כ ג"כ נימא למעשו ואדרבה למעשי' דייק טפי דהרי התם ספק דנדרי' ידי עשית קתנו וקאמר הש"ס ידי למעשי א''וו לעושי' היינו הקב"ה וכ"ת א"כ עכ"פ ק' מלקמן ויותר תימא מזה שהר"ן פ"ב דנדרי' הביא בשם התוס' דהא דקאמר הש"ס באומרת היינו דמתרצי' דיבורה ומ' שם בר"ן דגם במע"י שייך למימר הכי דלא כמ"ש בריטב"א שם וא"כ ק' מסוגי' מאי פריך הש"ס והרי לא אמר הכי ונ' דיש לחלק טובא דבשלמא התם הרי חזינן אף דניזונת ממנו רוצה לאסור עצמה עלי' אמרי' דוודאי ידה קאמרה דהרי היא רוצה באופן המועיל וכ"ת הרי ידה משועבדת וכי משו"ה אין זה ידה הרי עכ"פ רוצה להפקיע שעבודו משא"כ כאן כיון דמיירי באינו מעלה לה מע"כ א"כ אין ידה משועבדת לו כ"א למותר א"כ שפיר כיון ודייק למימר מע"י אשתו משום דידה אינה שלו ואנן נוקים ונימא כי ר"ל ידה ממש אף דאינו מעלה לה מע"כ אלא דלר"מ לא עדיף מעורך פחות מבן חודש אמנם בלא"ה לא מתרצי' דיבורי' כה"ג ומכ"ש דא"ש למ"ש רש"י במתני' דסיפא דהמותר מתני' בפ"ע היא א"כ אמר בהדי' מותר מע"י אשתו ושפיר לא שייך למימר דנתרץ דיבורי' כה"ג אלא לר"מ דאין אדם תוציא דברי' לבטלה ואפשר דמהכי דייק לי' רש"י וב ובדברי' אלה יש ליישב תמיהת התוי"ט על הרמב"ם למה כ' הכא יקדשו ידי דווקא במע"י אשתו וע' התוי"ט יש לתמוה ביותר למה לא הק' כן על הש"ס דפריך והרי לא אמר הכי ואמנם למ"ש א''ש דכי היכי דלר"ל אצטריך לדר"מ משום דמיירי באינו מעלה לה מע"כ וא"כ לפי שעה אינה משועבדת לו ואמרי' דלהכי דייק ואמר מע"י ה"נ לדידן דקיי"ל כר"ה דיכולה לותר אינה ניזונת א"כ מסתבר דלא ידע דאעפ"כ כ היא משועבדת לו בקנין הגוף משום שאר מלאכות ואמרי' אדרבה סבר כיון שבכל שעה יכולה לחזור אין לי בה כ"א מע"י וכקו' הר"ן ולא ס"ד כלל למסבר ידי לעושיהן

ואמנם הא דקאמר מ"מ הש"ס והרמב' מלת לעושי' למימר דלהכי לא קאמר בהדי' וקדשו ידיך דנימא דלדמי קאמר ואיהו לעושי' ר"ל הן עצמן למי שבראן קאמר. וע' באבני מלואי' בשם הרשב"א שנתקשה בזה ומ"ש שם. ובכלל דבריו דברי'

מהא ליכא למשמע אפשר כוונת ר"ל דלמאי דקיי"ל כר"י הסנדלר סד"א מדלא פליג ר"י הסנדלר בההיא דע"מ שאתגייר דמצי מיירי אפי' היכא דעבודי דאתי ופליג בזה דווקא ש"מ דבעבידי דאתי מודה דאדם מקדיש לזה קאמר דה"ט דר"י דפליג הכא דס"ד אפי' למ"ד א"א מקדיש נימא הכא נעשה קמ"ל תרתי כחדא דלא אמרי' אדם מקדוש ולא אמרי' א"א מוציא דברי' לבטלה. וע' לפנינו עוד מ"ש בזה בס"ד: תוס' ד"ה לאחר כוונתם בתי' קמא דבעי' קונה ומקנה וזה בנולדי' ליכא והכא איכא: