ליקוטי חבר בן חיים י קו

מחצה חולין לאכול בימי טומאתה פי' דל"ת טעמא דר"ע כי אינה מחויבת לאכול כ"ש תרומה שצריכה ליזהר בשמירתה ואפי' קטנה שלא הגיעה לימי הנעורי' נמי קאמר ר"ע לזה פי' רש"י דדווקא לימי טומאה קאמר ר"ע

בגמ' רש"י בבת ישראל וכו' פי' אף דע"כ אם מאכילה בתרומה הזהירה על שמירתה ואפי' בימי טומאה זהירה אלא כ"ז אם יכולה להשמר לגמרי בימי טומאה משא"כ אם אתה מצריכה למכור תרומתה בימי טומאה וכ"כ לא ידעה ב"י לאזדהורי כ"א בת כהן שכל ימי' עשתה כן

וכ' רש"י בארוסה בת כהן דלכאורה אפי' בבת ישראל שייכא הך סברא דאבי' ימכור לה וס"ד דאבת ישראל קאי אביי ולזה פי' רש"י דלא היא דדווקא בבת כהן שהי' רגיל אבי' לעשות כן עד עכשיו גם עכשיו יעשה כן משא"כ בב"י איננו מחויב לעשות כן

אך הא קשיא ה"ט גופא הו"ל לרש"י לומר מעיקרא בב"י דאין אבי' מטריח וצ"ל דק' לי' לרש"י למה חלקינהו אביי לתרתי אלא ש"מ דר"ל אף דליתא לסבר' דכבודה מ"מ שייכא סברא לחלק בין ב"י לב"כ

אמנם לולי ד' רש"י נ' לפ' כל הסוגי' עד"א דסברת ר"ט בשלמא בנשואה חייב ליתן מזונותי' מדי יום ביומו וכשם שחייב בחלי' ברפואתה כך חייב ליתן לה בימי טומאתה חולין אמנם בארוסה בשלמא אם אתה מחייבו מזונות לחדש או לשבוע שפיר וכה"ג כיון דעכשיו טהורה למה יתן לה חולין אמנם כ"ז בבת כהן משא"כ בב"י דאיכא משום שמא ימזוג אי לאו דמייחד לה דוכתא ואי אמרת דבימי טומאתה לא תטול כ"א תרומה א"כ לא יספיק לה וע"כ אכלה בהדי אבי' ואיכא שוב משום שמא תשקה וה"ט ג"כ דאמר ר"ע מחצה חולין דאם אתה נותן לה בצמצום פעמי' יארע לה טומאה יום או יומי' יותר ולא יספיק לה וע"ז השיב ריב"ב דדי אם אתה נותן לה לשלשה ימי' יותר אמנם לזיבה ליכא מאן דחייש דא"כ אתה מצריכי ליתן לה על י"ז יום וד' רש"ל תמוהי' בזה דמערב נדה בזיבה ואמנם כ"ז בב"י אבל בבת כהן שפיר קאמר ר"ט אך ד' ר"ע יכולה ב"כ שתאמר בשביל שאני זכר הפסדתי ולא תהא כהנת כישראלית וע"ז קאמר ר"י התינח אם אתה נותן לה תרומה בצמצם משא"כ אם אתה נותן לה תרומה שתוכל ליקח בזה חילין גם בב"י ליכא למיחש ואפי' אב"י פליג ר"י אבל אנשואה מסתבר דלא פליג אך הרא"ה כ' דגם אנשואה פליג ורשב"ג השוב תינח אם אתה נותן לה ג"כ שתוכל לוותר לשכר טרחא משא"כ אם אתה נותן לה בצמצם כיון שהיא לא תטרח ותתן שכר טרחא שוב תצטרך לאכול אצל אבי'

כ' הבית מאיר סי' ק"ס דר"ת דייקי לי' דברח דווקא מהש"ס כתובות ק"ז כי היכי דדייק איהו להראש דבמורד אפי' לא ברח ול"נ דבמורד שפיר קאמר כיון דל"ש צררי א"כ מאי ארי' ברח משא"כ בברח מחמת אונס דלמא לעולם ברח ל"ד ורבותא אשמועי' דל"ח לצררי

והנה מד' הראש ביבמות מ"א שכ' כ"ז שאינה יושבת תחת בעלה ליכא איבה ול"ל מ"י מ' דלא כהנ"י שכ' בהגיע זמן אי' לי' מ"י ול"ש בזה ד' האחרוני' שם סי' ק"כ שכ' לחלק בין יבם ליתומי' דהכא דומיא דיבם הוא

מ"ש רש"י דכולן בפני הבעל בחיי' אכלה ר"ל דמתני' ברישא אף זו קתני ברישא קאמר דיבם אינו מאכיל בתביעתו ואפי' בתביעת הבעל אם לא הגיע זמן ואמנם אם הגיע זמן ל"ש לומר מאכיל כ"א פוסל ולא איירי בי' מתני' אלא שהראשוני' באמת הק' לתני פוסל

והנה בענין ד' רש"א התמוהי' שנעלם ממנו שהתוס' כ' בהדי' דאפי' יבמה לאחר שהגיע זמן לא אכלה כי אינו חייב במזונותי' אא"כ עמד בדין וברח אפשר כוונתו כיון דבאמת תוס' צידדו בדבר אי ברח דווקא אלא לרווחא דמלתא כ' תוס' כן דלר"ת דס"ל ברח דווקא וודאי א"ש אמנם מ"מ לא מחקו תוס' בבא בתרא במתני' דלמא ברח ל"ד וא"כ הגיע זמן כעמד בדין דמי. ובענין מ"ש תוס' יבמה כארוסה ר"ל ארוסה אלמנה מן הנישואין דאין כל הדיעות שוות ואף דביבמה ל"ש זה לא פליג רבנן

בענין קו' תוס' כתובות קו' ארש"י הא בבר"ח לא שייך צררי אפשר דבאמת היינו שינויין לא מקרבא דעתי'

סברת התוס' דף ק'ז ארוסא אגידא בי' ובדין שיתן לה מיד מזונו' אלא שחכמי' פטרוהו עד שיגיע זמן ומשהגיע זמן ממילא אתי חיובא עלי' משא"כ ביבמה דאנן בעי' לרמא עלי' וכיון דאניס לא רמי' עלי'

סוגי' דסמפין כתובות נ"ז נ"ח קידושין י"א

אמר עולא ד"ת מד' הראשוני' מ' דעולא כרבינא בקידושין ס"ל דלרנב"י מק"ו ילפי' ולא מקנין כספו ואמנם לדידי אינו מוכרח דלמא עולא ה"נ קאמר הא נמי ע"כ קנין כספו מק"ו דשפחה עבד כהן שלקחו מישראל דמעכום כיון דכבר הכניסו לברית לאו כל