לקח טוב צג

אותו בתוך היום ומצאנו בו השערות אזי מחזיקין שהביא כבר השערות מתחלת הבוקר וס"ל להרשב"א כדעת התוס' בקידושין שם דהא דמדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת הטעם הוא משום דרגילות הוא להביא סימני הבגרות מיד בהתחלת הבוקר ע"ש. וכן דימה הרשב"א הך דשערות לסימני בגרות לומר דגם ב' שערות דגדלות רגילות היא להביאם בהתחלת בוקר יום הגדלות כמו שסימני בגרות הרגילות להביאם בהתחלת בוקר יום הבגרות ושפיר תי' הרשב"א בזה קושית הרמב"ן שהקשה מפאת א"א לצמצם וזה דמעיקרא היינו סבורין דאין שום רגילות טבעי בזמן ושעת הבאת השערות ורק יש שמביאם בשעה זו ויש שמביאם בשעה אחרת וע"כ שפיר הקשה הרמב"ן דכיון דאין זמן קבוע להבאת השערות איך איתרמי במקרה שהביאו כולם השערות ברגע אחת הרי א"א לצמצם ואפי' ביד"ש ואפי' אם אפשר לצמצם ביד"ש ואיתרמי להיות כן עכ"ז איך נדע אנחנו זה שהית' הבאת ארבעתם כאחת ולנו הרי יש לחוש שמא קדמה הבאת האחד אף רגע לשני ושוב הרי אאחע"א ואיך מביא ספק חב"ע ואי דראינו ארבעתם כאחת בשעה שצמחו בם השערות הרי הראי' שוב היא בידי אדם ובידי אדם ודאי קי"ל דא"א לצמצם וע"כ גם כאן א"א לצמצם הראי' לראות כולן כאחת ממש וע"ז תי' הרשב"א דכמו דבבוגרת אמרי' דאם רואין בה הסימנים בערב מחזיקין שהביאתם בהתחלת הבוקר לפי שרגילות הטבעי הוא כן שרוב המביאים מביאים בהתחלת הבוקר והאי התחלת הבוקר היינו ודאי הרגע הראשונה של הבוקר שהרי הש"ס אמר סתמא דמדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת ומוכח דמיד מרגע הראשונה דצפרא מחזיקין אותה לבוגרת וכן גוף הדין דקידשה אבי' בדרך וקידשה עצמה בעיר אין הש"ס מגביל לו שעה כלל ומוכח דאפי' קידשה עצמה בעיר בהתחלת הבוקר מיד נמי אמרי' דקידושי' קידושין ולא קידושי האב והיינו ודאי משום דסימני בגרות טבעם הרגיל לבוא עם התחלת הבוקר מיד וע"כ גם כאן בהך דיבמות איירי כשבדקנו אותם באמצע היום או בסופו ומצאנו בארבעתם השערות ומחזיקין מכח הרגילות הטבעי שודאי הביאום כולם ברגע הראשונה של הבוקר ולא שייך כאן תו הך דא"א לצמצם כיון דהטבע הוא כן להביא השערות ברגע הראשונה של הבוקר וע"כ ודאי הביאו ארבעתם כן כיון שכן הוא הטבע הרגיל ולא שייך בזה א"א לצמצם ורק לפי מה שהיינו סבורין בה"א דאין אל ההבאה שעה טבעית שפיר קשה דאיך איתרמי במקרה שהביאו כולם ברגע אחת ומה שכ' הרשב"א וסומכין על חזקה זו להקל כוונתו לחזקת הרגילות והרוב דהיינו שסומכין על הרגילות והרוב גם להקל ואין חוששין שמא היא מן המיעוט ויוצאת מן הרגילות והכי משכחינן בכמה דוכתי דהרוב מכונה בחזקה כמו אבי' חזקה וכדומה וי"ל ג"כ דהרשב"א ס"ל כפי' השני דתוס' קידושין שם דכיון דבאותו יום עשוי' להשתנות ליכא חזקה דמעיקרא ואזלי' בתר חזקה דהשתא ומועלת חזקה דהשתא על כל הזמן שאפשר להחזיק ואמרי' דהביאתם מיד ברגע ראשונה דבוקר וא"כ ה"נ אמרי' מכח החזקה בכל אחד מארבעתם שהית' ההבאה ברגע ראשונה דבוקר וממילא הרי היתה הבאת ארבעתם כאחת וזהו ענין החזקה שזכר הרשב"א ר"ל החזקה דהשתא וזה נראה יותר נכון בכוונת הרשב"א ודו"ק כי קצרתי. ומה שכ' הרשב"א בתחלת דבריו כגון שהביאו כולן באותו יום וכו' צ"ל דאין כוונתו שעצמיות ההבאה והצמיחה היתה באמצע היום ורק כוונתו שהביאום לפנינו באותו היום היינו שבדקנום באותו יום ומצאנו בם שערות ואז אומרים מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול ובודאי היתה עצמיות ההבאה והצמיחה עוד מבוקר וסוף דבריו יוכיחו על תחלתם שכ' לבסוף ה"נ כשבדקנום בסוף היום וכו'

והנה כי כן א"כ בטלו דבריך בישוב קושית הרא"ש דהא בגמ' יבמות ל"ג א' שם קאמר כגון דאייתי שתי שערות בשבת ומוכח דעצמיות ההבאה והצמיחה הית' באמצע שבת וא"כ בכה"ג הרי באמת נעשה גדול רק מרגע ההוא ושפיר שייך דיחוי ודוחק לומר דכונת הגמ' היא ג"כ לא על ההבאה העצמית רק על ההבאה לפנינו והיינו שבדקנו אותו באמצע יום השבת ומצאנו בו הסימנים דמחזיקין שהביאום מצפרא ואם שפירשתי כונת הרשב"א כן במה שכ' כגון שהביאו כולן באותו יום כו' עכ"ז בדברי הרשב"א הרי יש הכרח לפרש כן דאל"כ הרי אין נעשה גדול מצפרא וכנ"ל וגם דברי הרשב"א הרי סופם מוכיח על תחלתם וכנ"ל. משא"כ בדברי הגמ' שאין לנו הכרח והוכחה להיפוך אין לנו להוציא דברי הגמ' ממשמעותן ומן הכונה השטחית שהיא על ההבאה והצמיחה העצמיות ואפשר לומר רק דכונת הגמ' דאייתי שתי שערות בשבת היינו שהביא ב"ש ברגע הראשונה דצפרא דשבתא ותתיישב גם כן קושית הרא"ש לא מטעם דיחוי בטעות רק מפאת דברי המכילתא שהבאת דמלילה ליום לא שייך דיחוי. ואולם אם נפרש כן הלא בלא"ה אין התחלה לקושית הרא"ש דיש לפרש ג"כ דאייתי שתי שערות בשבת שהביאם ברגע הראשונה של השבת מאורתא ועל כרחך דזה הי' נראה להרא"ש לדוחק לפרש דקאי דוקא ארגע ראשונה דכונת הגמ' בפשיטות הוא על כל היום דמתי שהביאם בשבת חלו זרות ושבת בב"א וא"כ אין לפרש ג"כ שהית' ההבאה דוקא ברגע ראשונה דבוקר

והנה דברי המכילתא אשר הבאת הי' ראוי להאריך בו הרבה כי הוא דבר הנוגע לכולא תלמודא ואולם הלא כבר מלתי אמורה כי אני טרוד גדול כעת ולא אוכל הפנות אל העיון כלל וכלל ולכן אכתוב לך רק את אשר ערו רעיוני בזה בתחלת ההשקפה בשעת קריאת מכתבך ולא יותר וגם בזה הנני אך כמעיר בעלמא וכמורה מקום להמעיין. והנה מדברי הגמ' יומא הנ"ל בעצמם אין להכריח דליל שבת תיבעי אזהרה מיוחדת וכמו שהבאת בעצמך שהת"י נסתפקו בזה וטעם הספק נראה דרק ביוה"כ דמדריגת הלילה חלוקה ממדריגת היום ופחותה ממנו שהרי היום הוא מכפר והלילה אינה מכפרת וכמבואר בכריתות (ד"ז ע"א) ע"כ שפיר צריך אזהרה בפ"ע ללילה ואינה בכלל אזהרת היום משא"כ בשבת שאין הלילה חלוקה מן היום שפיר י"ל דהיא בכלל היום וא"צ אזהרה מיוחדת ללילה. ועי"ל סברא אחרת במאי דבעי' גבי יוה"כ דוקא אזהרה מיוחדת ללילה ואינה בכלל היום וזה עפ"י המבואר בתוי"ט פסחים פ"ד מ"ה אהא דתנן שם הלילה (ליל ע"פ לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בע"פ) ב"ש אוסרין (עשיית מלאכה) וב"ה מתירין עד הנץ החמה וכ' הרע"ב שם דב"ש אוסרים ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה שגם הלילה אסורה במלאכה וב"ה מתירין מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר עכ"ל. ובתוי"ט ד"ה וב"ה מתירין כ' וז"ל פי' הרע"ב מידי דהוי אתענית וכו' ולכאורה סברא דב"ש עדיפא דילפי' איסור מלאכה מאיסור מלאכה ונראה לי דלחכמים דהכא דסברי איסורא איכא (בעשיית מלאכה בע"פ ולא הוי מנהגא לבד וכמשנה ריש מקום שנהגו) טעמא דאיסור כדאמר בירושלמי משום שחיטת הפסח (דכל המביא קרבן אסור במלאכה ע' תוס' ריש מקום שנהגו) וקאמרי ב"ה דכיון דאיסור מלאכה משום שחיטת הפסח