לקח טוב צב

הראב"ד א"כ הרי חל אז עליו ג"כ החיוב להתענות ביוה"כ ביום שיהי' ועל כרחך דס"ל להראב"ד דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה וע"כ שפיר משעה שנעשה גדול חל על האדם חיוב שלא לאכול נבילה ואלו החיוב להתענות ביוה"כ אין חל עליו אז ורק אח"כ ביוה"כ בעצמו הוא דחל אכן בחידושי הרמב"ן בקידושין שם חולק באמת על הראב"ד בענין זה וז"ל ומה שאמר (הראב"ד) משום דהאי גברא מכי אייתי שתי שערות איחייב לי' בנבילה אבל לא ביוה"כ עד יוה"כ אינו נכון שאינו דומה למה שאמרו בפ"ד אחין כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהתם בשום איסור לא איחייב עד שיביא שתי שערות אבל בהביא שתי שערות נתחייב בהן ואפי' איסור יוה"כ חל עליו מעתה כשם שחל עליו איסור הנבילה אע"פ שלא נתנבלה אלא ביוה"כ לפי דבריך עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ן הוא להיפוך דכמו דחל עליו איסור נבילה משנעשה גדול ה"ה דחל עליו אז איסור יוה"כ שלא לאכול ביוה"כ ביום שיהי' וזהו שסיים הרמב"ן ז"ל לפי דבריך היינו דלראב"ד שאין אנו דנין בחתיכה זו עצמה אלא בחיוב הכללי אשר על האדם שלא לאכול נבילות א"כ כמו שחל החיוב הזה על האדם משהביא שתי שערות ה"נ הרי חל אז עליו החיוב להתענות ביוה"כ ביום שיהי' ואף שאינו עדיין בעולם ואכתי הוי איסור בת אחת. והרי כאן פלוגתא מפורשת בין הראב"ד והרמב"ן אם יש חיוב לפני יוה"כ להתענות ביוה"כ או ביוה"כ הוא דחל החיוב הזה וזהו עצמו הספק של כהדר"ג נ"י אם יש חיוב המצוה לפני זמן המצוה במצות הזמניות. והנה מדברי התוס' רי"ד קידושין כ"ט שתי' אקושית התוס' דל"ל אותו ולא אותה ת"ל דמילה היא מ"ע שהז"ג דאינו נוהג אלא ביום ורק מח' ואילך ותי' הרי"ד דכיון דאין המצוה תלוי' בגוף האב רק בגוף הבן ועל האב החיוב רק לראות שיהי' הבן נימול ולעשות כל הנצרך לזה וא"כ הרי צריך לטרוח גם לפני ח' וגם בלילה לראות שיהי' לו כל מכשירי וצרכי מילה כסכין למול וכדומה ביום ח' ולא חשיב ז"ג עכת"ד יעוש"ה. וכוונתו נראה דס"ל כשיטת הפוסקים דאחר המל איננו בתורת שליחות דאב ואעפ"כ האב מקיים מצותו בזה וא"כ הרי המצוה שעל האב היא רק לראות שיהי' הבן שלו נימול וכמובן. ואיך שיהי' עכ"פ מוכח מדברי הרי"ד הנ"ל דיש חיוב המצוה לפני זמן המצוה דרק עבור זה מחויבין גם לפני הזמן מה"ת לראות ולעשות כל הנצרך לשתתקיים המצוה בזמנה וכמ"ש כהדר"ג נ"י בכתביו. ודרך פלפול יש להבין בזה הא דס"ל לר' אלעזר ברבי שמעון ביבמות (ע"ב ב') דמילה בזמנה אינה נוהגת אלא ביום ושלא בזמנה נוהגת ביום ובלילה ורבנן פליגי עלי' התם וס"ל דגם של"ב אינה נוהגת אלא ביום ויתיישב ג"כ מה שתמה הטורי אבן חגיגה ט"ז על תי' התוס' שתירצו הקושי' הנ"ל דל"ל אותו וכו' ותירצו דכיון דמשמונה ואילך אין לה הפסק דמילה של"ב נוהגת גם בלילה מש"ה לא הוי ז"ג ותמה הוא ז"ל דזהו הרי הוא רק לראב"ש משא"כ לרבנן דפליגי אראב"ש וס"ל דגם של"ב אינו נוהג אלא ביום אכתי קושית התוס' במק"ע דל"ל אותו וכו' ולפמ"ש ניחא דבאמת הרי אין התחלה לקושית התוס' די"ל כתי' הרי"ד הנ"ל אלא דתי' הרי"ד הא שייך רק אם נאמר דחיוב המצוה הוא עוד לפני זמן המצוה וכנ"ל וע"כ ר"א ברבי שמעון בשיטתי' דאבוה קאי דאמר דאוכל נבילה ביוה"כ פטור והיינו אפי' נתנבלה ביוה"כ וכפירש"י וקשה קושית התוס' הא הוי בת אחת וצ"ל כתי' הראב"ד הנ"ל וא"כ על כרחך אין חיוב המצוה לפני הזמן מדאין חיוב יוה"כ חל רק ביוה"כ וכנ"ל וע"כ ר"א בר"ש לטעמי' שפיר הוכרח לסבור דמילה של"ב נוהגת גם בלילה כי היכי דלא תיקשי דל"ל אותו וכו' וכמובן משא"כ רבנן דראב"ש שפיר סוברים דמילה של"ב ג"כ אינה נוהגת אלא ביום ואעפ"כ לא קשה דל"ל אותו וכו' די"ל כתי' הרי"ד הנ"ל וכמובן. ע"כ דברי ידידי הנ"ל:

וזאת אשר השבתי לו על דבריו אלה. ידידי החביב

הבנתך בדעת ר"ת זבחים י"ב ב' דלא אמרי' דיחוי בטעות הנה אני מבין מדברי ר"ת רק דיש סברא יותר לומר דיחוי כשאינו בטעות מכשהוא בטעות אבל באמת אומרים דיחוי גם בטעות (דהא כי פתח ר"י בדחויין מהא פתח היינו מהך דהורו ב"ד וכו' ודרש בו שיודחה וכפירש"י ואין לפרש זה לדעתי באופן אחר כלל וא"כ הרי אומרים באמת דיחוי גם בהורו ב"ד וכו' אע"ג דהוא דיחוי בטעות והאי דפתח בי' לר"ת היינו מפאת היותו רבותא טפי על דרך איידי דחביבא לי' אקדמה ולרש"י הוא להיפוך דפתח בי' מפאת היותו פשוט יותר וסידר דבריו על דרך לא זו אף זו או דהי' סובר מתחלה באמת רק בזה לחוד דאמרי' דיחוי ואח"כ חידש גם את השאר עש"ה בסוגיא. ויש לי עוד כמה פנים בביאור הסוגי' אליבא דר"ת ועפ"י כל הביאורים אומרים לפי האמת דיחוי גם בהורו ב"ד אע"ג דהוי דיחוי בטעות) וספר שו"ת אבני צדק איננו לפני לעיין בו

וזאת שנית מה שהבנת ידידי בדברי הרשב"א יבמות שאם הביא ב"ש באמצע היום נעשה גדול מצפרא וכן מוכחי תחלת דברי הרשב"א שכ' דאפשר לאוקמה כגון שהביאו כולן באותו יום ומסתמא אמרי' מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול וכו' ומוכח כוונתו שהית' הבאת וצמיחת השערות בתוך ובאמצע היום ונעשים גדולים מכח זה מצפרא ולפי"ז גם בהך דקידושין דמדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת יהי' ההכרח לפרש דס"ל לרב דאם הביאה סימני הבגרות סוף היום נעשית בוגרת מצפרא ושמואל דפליג עלי' התם סובר דאין הסימנים עושים אותה גדולה למפרע. ויש כדמות ראי' לזה הבי' מהא דפליגי רב ושמואל ביבמות (ד"פ ע"א) באכל חלב מבן י"ב ועד בן י"ח והביא סימני סריס דס"ל לרב דנעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן הי' באותה שעה דלפי הפי' הזה הנה פלוגתתם דקידושין הנ"ל הוי ממש כפלוגתתם ביבמות הנ"ל והוי רב לטעמי' ושמואל לטעמי' והא דתלי בסוגיא דקידושין שם לפלוגתא דרב ושמואל בעניני חזקה דהשתא ודמעיקרא ומדמי לי' למקוה וחבית וכו' עש"ה הנה עלה בדעתי לפרש כל זה בע' מרווח ותולד הבנה חדשה בכל הסוגיא שם וגם פלוגתא דרב ושמואל דיבמות הנ"ל תובן היטב ואולם הלא ידעת ידידי החבוב כי טרוד גדול אני כעת בהעתקת וסידור הכתבים שלי להדפסת ספרי (הנוכחי) ולא אוכל הפמי אל עיון כזה לברר הפירוש הזה ולהביאו בכור הבחינה הדק היטב אם יתכן או לא ומה גם כי רש"י ותוס' וכל המפרשים בקידושין שם לא פירשו כן ולכן קשה עלי לומר שהרשב"א הי' לו פי' אחר בזה ולכן יש לנו לומר דגם הרשב"א הי' מפרש הך דקידושין דמדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת דאם בדקנו אותה בסוף היום ומצאנו בה סימני בגרות מחזיקין שכבר הביאה הסימנים מצפרא ושאלו בדקנוה מצפרא היינו מוצאים בה הסימנים גם אז וכפירש"י ותוס' וכל המפרשים שם וממילא גם בענין ב"ש דגדלות כוונת הרשב"א היא כן שלא בדקנו