לקח טוב צא

נאכל במושבות כיון דיש לו היתר במושבות לכשיוטעא והרי זה ממש כסברתנו הנ"ל לענין דיחוי דאמרי' דפסול דשבת אין בכחו לעשות דיחוי כיון דיסתלק בלילה ואף דבלילה יתחדש פסול אחר מפאת לילה [וע' היטב בפסחים שם בתוד"ה או] ודו"ק היטב

ועפיד"ז תתיישב עוד קושי' אחריתא אשר יש להקשות על דברי הצל"ח הנ"ל שהקשה דכל קרבן שעבר עליו שבת יודחה לעולם אם הוא מקרבנות שאינם דוחים שבת ותי' דכיון דבשבת גופי' הקרבן כשר בדיעבד אלו עבר והקריב ע"כ פסול דלכתחלה אין בכחו להדחות על אחרי זמן וכנ"ל ולכאורה אכתי תיקשי לפי מאי דס"ל לר' יוחנן הסנדלר דמעשי שבת אסורים באכילה והרא"ש ב"ק פרק המרובה (סי' ו') כ' דמיסתבר דהלכתא כוותי' דר"י הסנדלר ע"ש ובב"ק (דע"א ע"א) יש מ"ד הסובר אליבא דר"י הסנדלר דמעשה שבת דאוריתא ע"ש וא"כ הדק"ל דקרבן שעבר עליו שבת יודחה לעולם דאין לתרץ דכיון דאלו עבר והקריב כשר אין בכחו להדחות דז"א דלר"י הסנדלר אלו עבר והקריב שפיר פסול הוא שהרי מיד ע"י השחיטה נאסר להדיוט באכילה משום מעשה שבת ופסול תו להקרבה מפאת שאינו ממשקה ישראל וכמובן. ואולם לפמ"ש ניחא דה"נ שפיר אמרינן דהפסול דשבת אין עושה דיחוי כיון דהפסול דשבת גופי' הוא אך פסול דלכתחלה ופסול דלכתחלה אין בכחו לעשות דיחוי ואי דאלו עבר ושחט הי' מתחדש פסול אחר מפאת משקה ישראל דהוא שפיר פסול דדיעבד עכ"ז הרי אז הוא דהי' מתחדש פסול חדש אבל עתה שלא עבר ושחט הקרבן בשבת שעבר עליו רק השהה אותו אלאחרי שבת. א"כ הרי לא הי' על הקרבן הזה בשבת ההוא כ"א פסול דלכתחלה דהיינו שהי' אסור להתחיל לשחטו מפאת איסור מלאכת שבת וזה הפסול בעצמותו הרי הוא רק פסול דלכתחלה לא פסול המעכב וכנ"ל וע"כ שפיר לא נדחה הקרבן הזה אפי' לר"י הסנדלר ודו"ק היטב ובאתי בכ"ז רק להעיר: כלל ז עוד בענין דיחוי

עוד כ' אלי ידידי מו"ה צבי לופטיג נ"י הנ"ל במכתבו הנ"ל בענין דיחוי וז"ל אציע לפני כהדר"ג נ"י עוד דבר קטן אשר אמרתי בסוגיא דדיחוי בישוב קושית הרא"ש סוף מ"ק שהקשה אהך דיבמות (ל"ג א') כגון דאייתי שתי שערות בשבת וכו' והקשה דנימא דיחוי כיון דבתחלת שבת הי' פטור ואמרתי ליישב עפ"י סברת הר"ת בזבחים י"ב ב' בתוד"ה הכא דגבי הפריש קרבן על החלב והורו ב"ד שחלב מותר וכו' לא שייך דיחוי כיון שלא נדחה אלא ע"י טעות הב"ד ולא אמרי' דיחוי בטעות (ודעת הר"ת הזאת היא היפוך מדברי רש"י זבחים ע"ג ב' ד"ה אי מקריב לא מרצי וכמובן וכבר העיר בזה מורי הגאון הצדיק מסיגוט ז"ל בשו"ת אבני צדק חאו"ח בתשובתו אלי בסי' צ"א] והנה ביבמות (ל"ד א') אהא דאמרי' בשופעות מתוך י"ב לאחר י"ב לאחיובי אינהי ומתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו דפירש"י דאיירי כשנולדו הזכרים בא' בתשרי והנקיבות בא' בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקיבות שהוא י"ג לזכרים מסרו הקידושין שיחולו ליום המחרת שנעשו כולם גדולים ביום ההוא ונמצא שאיסור נדה וחלות הקידושין באים כאחת וכ' ע"ז הרשב"א בחידושיו וז"ל הקשה עליו הרמב"ן נר"ו דהא אינן נעשין גדולים בשנים לבד אא"כ הביאו ב' שערות לאחר הפרק ואפי' הביאו קודם הפרק ועודם בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו כדאיתא בנדה וכו' וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיבואו כולן כאחת ולי נראה דאי מהא לא תקשה לרבינו ז"ל דאפשר לאוקמה כגון שהביאו כולם באותו יום ומסתמא אמרי' מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול כדאמרי' פרק עשרה יוחסין קידשה אבי' בדרך וקידשה היא את עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו כלומר ואין חוששין לקידושי האב כלל ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהם ואוקימנא פלוגתייהו בההוא יומא דמישלם ששה חדשים דבין נערות לבוגרת וטעמא דרב מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וסומכין על חזקה זו להקל ולהתירה לשני בלא גט וקיי"ל כרב וכו' ה"נ כשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים דבכל חד וחד אמרי' מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול ומביא קרבן ונאכל עכ"ל. וא"כ לדברי הרשב"א היכא דאייתי שתי שערות בשבת נעשה גדול למפרע וא"כ לא שייך דיחוי דהא הוי דיחוי בטעות דאנן הוא דחשבנו בטעות שהוא קטן

אכן לכאורה דברי אלה לענין דיחוי בטעות טעות הם דהתם אמרי' רק מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול וכלשון הגמ' מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וא"כ אכתי הרי הי' דיחוי בליל שבת

ונלענ"ד לתרץ גם זה ע"פ גמ' יומא (פ"א א') חמשה קראי כתיבי במלאכה (דיוה"כ) חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דלילא וחד לעונש דיממא וחד לעונש דלילא וכו' וכתבו הת"י שם וז"ל לא ידענא אי בעי' בכל דוכתא קראי לעונש דיממא ולילא במלאכה כגון שבתות ויו"ט וחוש"מ עכ"ל. והגהות מצפה איתן הטיבה לראות שהיא מכילתא מפורשת בפ' יתרו דמייתי אזהרה למלאכת ליל שבת מקרא דכתיב ויום השביעי שבת מה ת"ל שבת לרבות ליל שבת ועונש מדכתיב מחלליה מות יומת עכ"ל. וא"כ לא שייך דיחוי כלל מליל שבת על צפרא דשבתא דהא כל עונה ועונה מוזהרת בלאו מיוחד והוי ביומא דשבתא אזהרה חדשה וזו האזהרה החדשה הרי לא נדחית כלל כיון דנעשה גדול מצפרא וכאמור

עוד הנני להציע לפני כהדר"ג נ"י את אשר נתעוררתי על אשר ראיתי בכתבי כהדר"ג נ"י בסוגיא דדיחוי להסתפק במצות התלויות בזמן אם יש חיוב המצוה לפני זמן המצוה הן הן הדברים הכתובים בכלל הקדום אות ג'] ונתעוררתי דדבר זה הוא פלוגתא בין גדולי הראשונים הם הראב"ד והרמב"ן ז"ל דבקידושין פרק עשרה יוחסין אהא דר' שמעון אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור דפירש"י אפי' נתנבלה ביוה"כ והתוס' הקשו עליו דא"כ ה"ל בת אחת דמשנתנבלה פקע איסור אמ"ה וחלו יוה"כ ונבילה בהדדי ותי' הריטב"א קידושין שם בשם הראב"ד וז"ל והראב"ד ז"ל פי' דלעולם קדום איסור נבילה לאיסור יוה"כ שאין דנין בענין בחתיכה זו עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבילה וכו' ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא הי' שם יוה"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו עכ"ל. ומעתה אם נאמר דיש חיוב המצוה לפני זמן המצוה וא"כ תיכף משנעשה גדול חל עליו החיוב להתענות ביוה"כ ביום שיהי' יוה"כ א"כ הרי אין חילוק בין איסור נבילה לאיסור יוה"כ דשניהם חלין עליו משעה שנעשה גדול וממ"נ אם דנין על חלות איסורין על החתיכה הרי גם איסור נבילה אין על חתיכה זו טרם שמתה וכשמתה ביוה"כ הרי חל עלי' איסור יוה"כ ג"כ ואי דנין על מציאות החיוב הכללי דאקרקפתא דגברא שלא לאכול נבילות דחל עליו משנעשה גדול וכדברי