לקח טוב צ

יליף ממחוסר זמן ע"ש יש ליישב ג"כ לפי דרכנו זה דהא מחוסר זמן ג"כ הוא רק פסול חסרון כמום כמו שהבאתי שם ראי' לזה מש"ס מעילה י"ב א' ולשון מחוסר זמן ג"כ מורה ע"ז וע"כ שפיר לא שייך בי' דיחוי ואין ראי' מכאן אפסול הגוף ופסול מציאותי וכנ"ל. וכן מוכיחים להדיא דברי הת"י יומא ס"ד א' ד"ה דיליף ע"ש דכתבו כן בפשיטות דפסולי חסרון כמחוסר זמן ואו"ב דדמי למום שהוא ג"כ פסול חסרון וכנ"ל ע"כ דינם כמום ולא אמרי' בהו דיחוי וילפותא דדיחוי קאי רק אשאר פסולים שאינם פסולי חסרון לבד עש"ה שכן כוונת דבריהם אם שאין כן ממש לשונם

והנה אשוב לענין הראשון ואומר דאי נימא דאין דיחוי עושה דיחוי יתורץ בזה מה ששאלני ידידי האברך מו"ה צבי לופטיג נ"י הנ"ל בש"ס פסחים ע"ה ב' נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. והקשה דלפמ"ש התוס' חולין צ"ז דבכל קליפה ונטילה דאין הקליפה והנטילה אוסרת קליפה ונטילה שני' למ"ד דחענ"נ היינו משום דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם ע"ש ולפי"ז קשה דפשוט דבקדשים למ"ד דחענ"נ אפי' אי אמרי' דאפשר לסוחטו מותר בעלמא עכ"ז בקדשים לא תועיל סחיטה כיון דלפני הסחיטה כבר נעשה נבילה וא"כ הא קיי"ל דנראה ונדחה אין חוזר ונראה בקדשים וא"כ במשנה דפסחים הנ"ל הרי הדק"ל דזאת הנטילה תאסור את השני' וכן השני' לשלישית עד שיאסור הכל דכאן אין לתרץ דאין הנאסר יכול לאסור וכו' דז"א דמה בכך דאין האיסור הולך עמו הרי פסח הוא קדשים וא"כ הרי ההיתר בעצמותו פסול מטעם דיחוי אף שנפרד האיסור ממנו ואינו הולך עמו בלכתו לנטילה השני' ושוב גם הנטילה השני' נפסלת מטעם דיחוי ואוסרת את השלישית וכן לעולם. ועוד הוסיף ידידי הנ"ל להקשות דאפי' למ"ד דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין או דל"א חענ"נ במקצת חתיכה ולא חל מעולם על ההיתר איסור עצמיי רק שלא הי' אפשר לאוכלו מפאת שממילא יהי' נאכל גם האיסור הנבלע בו וא"כ לכאורה גם בקדשים כשנפרד האיסור מן ההיתר שפיר ל"ש דיחוי שהרי היתיר בעצמותו לא נאסר כלל ולא נדחה מעולם עכ"ז אכתי קשה לפי המבואר ברש"י זבחים ע"ג ב' ד"ה אי מקריב דבמתני' דכל הזבחים שנתערבו בהם אחד מן החטאת המתות וכו' אפי' הוכרו הכשירים לבסוף אכתי אסורים מטעם דיחוי ע"ש ומבואר דאף דבשעת התערובות נמי לא נאסרו הכשירים בעצמותם ורק שלא היינו יכולים להקריבם מפאת תערובות הפסולין עכ"ז אמרי' דיחוי ופסולים גם אחרי שהוכרו וא"כ ה"נ אפי' אי לא אמרי' חענ"נ עכ"ז כיון שכל זמן שהי' האיסור בלוע בהיתר לא הי' אפשר לאכול את ההיתר מפאת האיסור הנבלע בו ע"כ שפיר ראוי לומר בו דיחוי וראוי שיהי' פסול לעולם מטעם דיחוי ויאסור את הנטילה השני' והשני' לשלישית וכנ"ל. ולדעת התוס' ב"מ דנ"ג ע"ב סוד"ה לא דבאכילת קדשים לא שייך דיחוי ורק לענין הקרבה הוא דאמרי' דיחוי יעו"ש לק"מ. ואולם בתוס' זבחים ס"א ב' ד"ה לאחר מבואר דגם באכילת קדשים שייך דיחוי יעו"ש וא"כ הקושי' במק"ע. עכת"ד ידידי הנ"ל אשר כתבם אלי במכתב והאריך בזה. ואולם אם נאמר דאין דיחוי עושה דיחוי יש ליישב בפשיטות ולומר דאה"נ דלמ"ד דס"ל דיחוי גם הנטילה השני' אסורה ועכ"ז אין הנטילה השני' אוסרת את השלישית דהיא גופה הרי אינה אסורה בהפרד הנטילה הראשונה ממנה כיון דאיסור הנטילה הראשונה אחרי הפרד הבלוע ממנה הוא רק מטעם דיחוי וא"כ הרי אין דיחוי עושה עוד דיחוי ורק כ"ז היות הנטילה הראשונה בלועה מהא ממילא השני' אסורה מפאת הראשונה הבלועה בה אבל בלכת הנטיל' השני' לשלישית שנפרדת אז הראשונה מה שפיר אין השני' בעצמותה אסורה מטעם דיחוי כיון שהראשונה הבלועה בה ג"כ הית' אסור' רק מכח דיחוי ואין דיחוי עושה דיחוי וכנ"ל. והא דתני במתני' יטול את מקומו ולא קתני דיטול שני מקומות היינו משום דדיחוי הרי פלוגתא הוא וע"כ מילתא פסיקתא נקה דלכ"ע הרי בעינן נטילה ואין הפסח כולו נאסר אלא דלמ"ד דל"א דיחוי בעי' נטילה אחת ולמ"ד דאמרי' דיחוי בעי' ב' נטילות וע"כ שפיר תני במתני' יטול את מקומו וזה נדע מעצמינו דלמ"ד דאמרי' דיחוי והכי קיי"ל אזי אחרי שאמרה המשנה דיטול וכו' ממילא הנטילה הזאת נאסרת לעולם מטעם דיחוי ואוסרת את השני' כמו שנאסרה היא מפאת הרוטב שהוא האיסור העצמיי משא"כ אם נאמר דדיחוי עושה דיחוי והפסח כולו אסור ודאי קשיא דלא ה"ל למיתני כלל הך דיטול את מקומו כיון דלפי האמת דקיי"ל דיחוי לא שייך כאן ענין נטילה כלל ורק בקוצר ה"ל למיתני נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו אסור ודו"ק. ודע דמה שהביא ידידי הנ"ל תוס' ב"מ נ"ג ב' דלא אמרי' דיחוי באכילת קדשים רק בהקרבה כן מוכח קצת ג"כ בתוס' בבא קמא ד"ק ע"ב ד"ה אומר שהביאו גמ' זבחים (ע"ח א') דדם שנתערב במים ראשון ראשון בטל וכתבו וז"ל התם היינו טעמא דכיון שנדחה שוב אין נראה שכן הוא הדין בכל דבר הקרוב עכ"ל. ומוכח דבשר קדשים שאין קרב רק נאכל לא אמרי' בי' דיחוי ואינו מוכרח די"ל כונתם דדבר שקרב ממנו למזבח אמרי' דיחוי בכולי' ומה שלא כתבו בקצרה שכן הוא הדין בקדשים י"ל דבאו לאפוקי קדשי דמים ועמ"ש בזה בקונטרס ע' פנים לתורה (אות ל"ב) ואין להאריך

והנה אשוב אל דברי הצל"ח הנ"ל שתי' אקושי דלכתחלה דשבת ידחה את הדיעבד ותי' דלכתחלה שאינו תמידי אין בכחו להדחות את הדיעבד וכנ"ל. ולכאורה עדיין יש להקשות לפי"ז בהא דתני' בביצה (ד"כ ע"ב) כבשי עצרת ששחטן בשבת שלא לשמן או לפני זמנן ולאחר זמנן לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה וכו' ע"ש דאמאי הורצה דשם נימא שפיר דהלכתחלה ידחה את הדיעבד וא"ל דאין הלכתחלה תמידי דז"א דשם הרי הוא שפיר תמידי כיון דבשבת אסור לכתחלה לזרוק וא"כ מיד במוצ"ש הרי יופסל הדם בשקיעת החמה ולא יהי' לה היתר עוד. ואולם באמת ז"א דבשקיעת החמה יתחדש פסול חדש מפאת לילה אבל זה הפסול שהוא עתה מכח שבת הרי אינו פסול תמידי ושפיר אין בכחו להדחות את הדיעבד ודו"ק. וראי' לסברא זאת מהא דאמרינן בפסחים דל"ח ע"א דלמ"ד דיוצאין במצה של מע"ש בירושלים דחשיבא יש לה היתר בכל מושבות מפאת דאלו מטמיא יש לה פדיון ונאכלת אחרי הפדיון בכל מושבות אזי למ"ד הנ"ל יוצאין ג"כ בחלה של מע"ש בירושלים אע"ג דחלה טמאה אסורה באכילה עכ"ז אמרי' הואיל ואלו לא קרא עלי' שם חלה נפיק השתא נמי נפיק ע"ש וזה צריך ביאור. ולפמ"ש מובן הדבר דעתה הרי אין שום שם על המצה הזאת המונעה מאכילה בכל מושבות דשם מעשר הרי חשיב נאכל בכל מושבות מפאת דאלו מטמיא מיפריק ונאכל בכ"מ ושם חלה בעצמותו ג"כ הרי נאכל בכ"מ ואי דזאת החלה של מע"ש הרי אין בה עתה אכילה במושבות מפאת מעשר ולכשתוטמא הרי תהי' אסורה באכילה מפאת חלה טמאה עכ"ז הרי אז הוא דיתחדש איסור חדש אשר ימנענה מאכילה אבל השם מעשר בעצמותו אשר עלי' כעת לא חשיב אינו