לקח טוב פט

אמר כשהי' להם ציר (ואע"ג דהשתא ליכא היכרא מיהא איכא. רש"י). ולפי"ז רבא לטעמי' דס"ל דהיכר דעבר נמי חשוב היכר א"כ גם מום י"ל דפוסל אם הי' ניכר רק פעם אחת ושוב שפיר שייך בי' דיחוי וכמובן וא"כ כיון דגילתה תורה דלא אמרי' בי' דיחוי א"כ שוב שפיר גם חולי דאיתקש למום נמי לא אמרי' בי' דיחוי וכמובן וע"כ רבא לטעמי' שפיר משני כגון שהי' חולה בעצרת וע"ש בד"ה ותמורה דר' אשי משני שם שינויא אחרינא עש"ה. ולפמ"ש י"ל דר' אשי ס"ל כאביי דעירובין הנ"ל וע"כ לא הי' יכול לתרץ כרבא וכמובן ויש לפלפל בזה בהסברת פלוגתא דרבא ור' אשי בזבחים (ל"ד ב') דס"ל לר' אשי דכל שבידו לא הוי דיחוי ורבא פליג ע"ש וי"ל דיש ב' דרכים בלימוד דדיחוי א' י"ל דקרא דמכשיר מום עובר א"צ לגופי' דאפי' אי הי' דיחוי סברא חיצונה בעלמא עכ"ז במום הרי א"א לומר דיחוי כיון דאין הדיחוי ניכר ושם בעי' ניכר וכנ"ל וכבר כיילו התוס' ביבמות (ה' ב') ד"ה טעמא ובכמה דוכתי דכל דא"צ קרא לגופי' אתי לגלות אלעלמא איפכא וא"כ גם כאן ההכרח לומר דמסברא החיצונה לא אמרי' דיחוי בשום מקום ואתי קרא דמום לגלות אלעלמא איפכא דבעלמא אמרי' דיחוי. ולפי"ז אין לך בו אלא חידושו והיכא דבידו נשארים בסברא החיצונה דלא אמרי' דיחוי דקרא דמום הרי אינו מיותר עוד כיון דאצטריך להיכא דאינו בידו עכ"פ וזהו סברת ר' אשי הנ"ל. ב' י"ל דמסברא אמרי' דיחוי אפי' היכא דבידו וקרא דמום אצטריך לגופי' דאלא"ה ה"א דנימא דיחוי דאע"ג דאינו ניכר עכ"ז די כשהי' פעם אחת ניכר וכרבא הנ"ל ואי דא"כ נילף ממום אלעלמא דלא אמרי' דיחוי וכנודע דכל היכא דהסברא היפוך הכתוב ואצטריך קרא לגופי' ילפי' בעלמא מיני' לזה אתי קרא דבהם דכתיב במום לגלות דלא נילף בעלמא משם ודרשי' בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא בעלמא אמרי' דיחוי כמבואר ביומא בסוגיין ולפי"ז פלוגתא דרבא ור' אשי דזבחים הנ"ל מבוארת מאלי' דלטעמייהו אזלי וכמובן וי"ל עוד כמה גווני בזה ואין להאריך

עוד יש לי לדרוש בעזה"י טעמא דקרא דמום עובר כשר ולא אמרי' דיחוי והוא עפ"י מה שראיתי בספר גור ארי' עה"ת פ' ראה דהביא דרשא דצורם אוזן בכור אסור מפאת לא תאכל כל תועבה וכ' ע"ז וז"ל ועוד הקשו (התוס') דצורם אוזן בכור אפי' ע"י עכו"ם ליתסר ותירצו התוס' דרחמנא שרינהו לפסולי המוקדשין דכתי' כצבי וכאיל וא"כ לאו תועבה הוא. והקשה הרא"ם על תירוץ זה שמא התם כשנעשה המום מעצמו אז אינו אסור אבל כשנפל ע"י עכו"ם יהי' אסור וכו' ולא הקשה מידי משום דמצינו דבב"ח הוא תועבה ואסור אפי' נתבשל מעצמו אם נפל חלב לתוך בשר ונתבשל אסור וכו' אבל כך יש להקשות דא"כ אפי' עשה ישראל נמי לישתרי כיון דמצינו דפסולי המוקדשין לא הוי תועבה כשנפל בו מום (מעצמו) ולפיכך י"ל דלכך שרי רחמנא פסולי המוקדשין דלא נקרא זה תועבה אפי' עשאו למום הזה עכו"ם לא נקרא זה מעשה תועבה דלא עשה מעשה בבכור רק שחסרו דלא נקרא מעשה תועבה רק כשהוא דומיא דאחרים דהוא עשה מעשה שלפנינו כמו בישול בב"ח אבל חסרון הבכור אין זה מעשה תועבה לפנינו דלא הוי רק חסרון של הבכור שאינו בפנינו אא"כ הית' כונתו להתיר את הבכור זה נקרא מעשה תועבה שהתורה אסרה להתיר את הבכור ע"י מום והוא התיר את הבכור הזה ע"י מום והרי הבכור שהתיר הוא מעשה תועבה כך נראה לומר ולפיכך עכו"ם שצרם אוזן הבכור אין דבר נעשה בבכור ולפיכך מותר לגמרי וכו' עכ"ל א"ר כונתו הוא לדברי הגמ' תמורה (י"ז א' וכ"ב א' וקידושין ס"ו ב' ומנחות ט' ב') שהבאתי לעיל אות א' דמבואר שם דמום איננו כשאר פסולין שהם פסולי הגוף ורק פסול חסרון הוא עש"ה וע"כ כיון שהוא אך חסרון לכן מה שיש לפנינו הוא טוב באמת ואין בו תועבה כלל רק שא"א להקריבו לפי שלענין הקרבה צריך שיהי' גם החלק הנחסר ואין המזבח מקבל את זה לבד בלתי שיהי' שם גם החלק הנחסר אבל עכ"פ מה שהוא לפנינו אין בו פסול כלל בעצמותו וע"כ התהוות מום איננו נחשב שנעשה תועבה בגוף הדבר כלל שהרי אין המום פועל כלל בגוף הדבר ואינו פוסלו ופוגמו כלל ורק שמחסר חלק מן הבהמה וא"א להקריבה מכח זה לפי שלהקרבה צריך שיהי' גם הנחסר וכנ"ל ורק אם ישראל הטיל מום בכוונה להתיר את הבכור א"כ כיון שהתורה אסרה להתיר את הבכור ע"י עשיית מום א"כ ע"י זאת הכוונה שכיון להתיר את הבכור באיסור הרי שפיר נחשב שנעשה מעשה תועבה בכל הבכור וע"כ הוא אסור מפאת ל"ת כ"ת משא"כ התהוות מום מעצמו או ע"י עכו"ם שאין שם כוונה האסורה של התרת הבכור אזי המום עצמו איננו תועבה בגוף הבכור כלל

ולפי"ז נראה ג"כ לענין דיחוי דרק אם בשעת הפסול יש פגם בעצם הדבר אז הוא שפגם ההוא מדחהו גם על אחר זמן משא"כ במום שגם בשעת הויית המום לא הי' פגם בעצם הקרבן רק שהי' חסר ממנו חלק וע"כ לא הי' אפשר להקריבו לפי שלהקרבה צריך שיהי' גם הנחסר וכנ"ל וע"כ כיון שמה שהי' כאן הרי הי' טוב באמת בלי פגם ע"כ לא אמרי' דיחוי ושפיר מקריבין את הקרבן אחרי קבלתו ההשלמה בהסתלקות המום ובחידושי במ"א כתבתי בישוב קושית הר"ן פ"ק דסוכה דמדוע אמרי' מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת ולא אמרי' איפכא דכיון דלשבת לא הוי דופן גם לסוכה לא הוי דופן וכתבתי שם דמגו שייך רק בחיוב דאז אמרינן דמגו שיש לו שם דופן לסוכה יש לו שם דופן גם לשבת אבל בשלילה לא שייך מגו דנימא דמגו דאין לו שם דופן לשבת גם לסוכה יסתלק ממנו שם זה דמה שהוא נעדר שם דופן זה אין בכחו לגרור שום דבר אחריו שרק מציאות השם יוכל לגרור ולעשות מגו אבל לא שלילת והעדר השם שהרי ההעדר איננו דבר נמצא כלל ומה יהי' הגורר והעושה את המגו. ע"כ תוכן דברינו שם והארכתי שם בזה מכמה מקומות בעזה"י לברר ד"ז אי שייך מגו בהעדר. והנה כי כן י"ל גם כאן לענין דיחוי דרק פסול במציאות הוא שביכולתו להדחות אלאחרי זמן ולהמשיך הפסול גם על אחרי זמן הסתלקותו משא"כ פסול בהעדר כמו מום שהוא רק פסול חסרון ואין כאן פסול במציאות כלל רק שחסר ונעדר חלק מן הקרבן ומה שיש מן הקרבן הרי הוא טוב באמת וכנ"ל וע"כ זה ההעדר הוא רק פסול בשעתו אבל אין בכחו לגרור ולהמשיך את הפסול גם על אחר זמן כיון שאין כאן דבר במציאות כלל ומה יהי' הגורר והמדחה ודו"ק היטב]

ואם כנים דברינו הנה נדחו ג"כ דברינו הקודמים בענין טריפה ומוקצה וחולה דרצינו לומר דאי ילפי' טריפה ממום וכן מוקצה וחולה דאיתקשו למום לא שייך בהו דיחוי כמו דמום עובר כשר ולפי הנ"ל ז"א דטריפה אחרי דילפי' ממום דהוא פיסול א"כ הרי הוא פסול הגוף ופסול במציאות (וע' תמורה י"ז א') וכן מוקצה וחולה הם פסולי הגוף ובמציאות וע"כ שפיר ראוי לומר בהו דיחוי

והנה קושית התוס' אשר הבאנו באות א' דמ"ד דבע"ח נדחים אפי' בדיחוי מעיקרא מ"ט לא