לקח טוב פח

היתה מותרת לבעל הרי גם מן הבעל הי' לה כתובה וע"כ עתה שמותרת ליבם שפיר יש לה כתובה מיבם אע"ג דיבם רק מכח בעל קאתי ומבעל גופי' אין לה עש"ה. והרי סברת הגמ' השני' הזאת ג"כ כסברתנו הנ"ל ודו"ק ויש להביא בזה עוד דמיונות רבות ואין להאריך] ולפי"ז בטריפה דעיקר הפסול טריפה הרי הוא ג"כ פסול שאינו ניכר ואעפ"כ פוסל שוב שפיר ראוי לומר בו דיחוי ג"כ ולא שייך כאן דיו כלל ודו"ק היטב

ועפי"ז יונח לן ג"כ קושיא אחריתא דיש להקשות בסוגי' דמנחות הנ"ל לפי המבואר בתוס' זבחים (ע"ז ב') ויומא (ס"ד א') דבע"מ כשר על ידי תערובות דדרשי' מום בם בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו עש"ה בתוס' דבין ר"א ובין רבנן ס"ל להך דרשא וא"כ תיקשי נמי דמאי קאמר בההוא דמנחות והלא דין הוא וכו' הא איכא נפקותא לענין תערובות חד בחד דאי הוי ילפי' ממום הוי אמרי' דיו והי' טריפה כשר ע"י תערובות ואלו השתא פסול על ידי תערובות ואמנם לפי דרכנו י"ל דהא דהכשירה תורה בע"מ ע"י תערובות הוא ג"כ מטעם הנ"ל דכיון דמום הוא פסול רק כשמומו ניכר א"כ השתא דנתערב הרי אין מומו ניכר ושפיר כשר ולפי"ז טריפות דהוא בעצם פסול שאינו ניכר ואעפ"כ פוסל שוב גם ע"י תערובות שפיר ראוי שיפסול ולא שייך דיו ועפי"ז יוסתר ג"כ מה ששמעתי מאת ידידי האברך החו"ב כש"ת מהו' צבי לופטיג נ"י מק"ק קראקא ליישב קושית תוס' ר"פ לולב הגזול שהקשו דאמאי אצטריך לכם למעט גזול ת"ל דה"ל מהב"ע והעיר ידידי הנ"ל לחדש דכיון דפסולא דמהב"ע ילפי' התם מוהבאתם את הגזול ואת הפסח מה פסח לית לי' תקנתא וכו' וא"כ כיון דפסולא דמהב"ע מבע"מ בקרבן הוא דילפינן לי' ראוי שיהי' כשר ע"י תערובות כמו בע"מ בקרבן דכשר ע"י תערובות ומה גם למש"כ הריטב"א סוכה ד' ט' דלולב וקרבן שניהם ענינם אשר באים לרצות בודאי ניתן להאמר כמו דקרבן בע"מ מרצה ע"י תערובות כמו כן לולב הגזול דפסול משום מצהב"ע אשר כל עיקר פסולו מפאת שהכ' מדמי פסול גזל ומום להדדי ירצה ג"כ ע"י תערובות כמו פסול מום בקרבן וא"כ שפיר יש נפקותא להיכא דנתערב לולב גזול בלולב שלו וכמובן עכ"ד ידידי הנ"ל ואולם לפמ"ש ז"א דנהי דמום גופי' כשר בתערובות עכ"ז גזול שהקישה לו תורה שפיר פסול גם בתערובות כיון דעצם פסול גזול הרי הוא ג"כ פסול שאינו ניכר] ואמנם בזה יש לדון קצת די"ל דתערובות חד בחד שפיר חשיב מומו ניכר וכמבואר בפוסקים דחד בחד כבעין חשוב והארכתי בזה במ"א ואכ"מ ויש לדון בדברינו אלה עוד מטעם אחר ואין להאריך

ודע דבירושלמי הוריות (פ"א ה"ב) יש שם פלוגתא אליבא דר"ל אי ס"ל לר"ל דבע"ח נדחים או לא ע"ש והעירותי בזה דלכאורה הרי מפורש ס"ל לר"ל דלא אמרי' בע"ח נדחים והוא בתמורה דכ"ח ע"ב אר"ל אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים וכו' ופירש"י בחד לישנא דמוקצה לעכו"ם אין אסור לקרבן רק עד שבע שנים אבל משעברו עליו ז' שנים ולא הקריבוהו לעכו"ם הוא שב להיות היתר משום דתו לא מקרבי לי' עש"ה. וא"כ מפורש לכאורה דס"ל דבע"ח אין נדחים דאל"כ אכתי ראוי שיופסל מטעם דיחוי [ולדעת התוס' המובאה לעיל באות ג' דבחולין לא שייך דיחוי לק"מ וכמובן. ואולם ידידי מו"ה צבי לופטיג נ"י הנ"ל העירני דהריטב"א לית לי' סברת התוס' הנ"ל דבע"ז נ"ב ב' בסוגי' דאבני מזבח ששוהצו וכו' דקאמר שם דאמרי היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא וכו' הקשה הריטב"א בחידושיו דמאי קאמרי נתברינהו כדי לבטלן הא אכתי יהיו אסורין לגבוה מטעם דיחוי ע"ש ולדעת התוס' יומא הנ"ל אין התחלה לקושיתו דהא בע"ז שם דריש קרא דובאו בה פריצים וחללוה דכיון שפרצום נעשה חולין ע"ש וכוונת הש"ס דגתברינהו היינו על כרחך שיקדישו ממום אחרי הביטול וא"כ פסול שהי' בעודו חולין הרי אים מדחה על אחרי ההקדש לתוס' יומא הנ"ל ועל כרחך דהריטב"א חולק ע"ז עכ"ד ידידי הנ"ל ויפה העיר וא לדעת הריטב"א הנ"ל קושיתנו במקומה עומדת] וחשבתי ליישב ע"פ המבואר בתמורה שם ובכמה דוכתי בגמ' דמוקצה ונרבע וכו' הוי בכלל קרא דכי משחתם בהם מום בם דכל מקום שנא' השחתה אינו אלא דבר ערוה ועכו"ם וכו'. וע' חולין כ"ג א' דמפאת זה אצטריך קרא בפ"ע לאסור נרבע ונעבד בעופות דה"א דהואיל ונרבע ונעבד הוי בכלל כי משחתם בהם מום בם ואיתקשי למום וע"כ עוף דאין מום פוסל בו נרבע ונעבד נמי לא פסלי בי' ע"ש וא"כ ה"נ בנידון דידן כיון דבבע"ח גילתה תורה דלא אמרי' בי' דיחוי שהרי מום עובר כשר א"כ מוקצה לעכו"ם דאיתקש למום ג"כ שפיר לא אמרי' בי' דיחוי ואין ראי' מכאן אלעלמא שיסבור ר"ל דבע"ח אין נדחים ואולם לפי סברתנו מעלה הנה נדחו דברינו אלה דמוקצה נמי הא הוי בעצם פסול שאינו ניכר ואעפ"כ פוסל וא"כ שוב שפיר שייך בי' דיחוי אף על גב דאיתקש למום וכנ"ל

ודע דהעירותי ג"כ בבכורות מ"א א' דחשיב חולה בין פסולי קרבן ויליף לי' התם מקרא ע"ש וקשה דא"כ קרבן שהי' פעם חולה יהי' פסול לעולם מטעמא דדיחוי וא"ל דאה"נ דא"כ צא ופרנס לי סוגי' דתמורה (י"ח א') ור"ה (ד"ו ע"א) העיד ר' יהושע על ולד שלמים שיקרב שלמים א"ר פפייס אני מעיד שהית' לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו וולדה שלמים בחג ובגמ' פריך איך איחרו הוולד עד החג ועברי אעשה דובאת שמה והבאתם שמה וגו' ומשני ר' זביד משמ' דרבא כגון שהי' חולה בעצרת וכו' ומבואר דחולי אין עושה דיחוי. ורציתי ליישב זה דכיון דכתיב והבאתם את הגזול ואת הפסח ואת החולה א"כ איתקש חולה לפסח כי היכי דאמרי' ריש ל"ה דאיתקש גזול לפסח וע"כ כי היכי דפסח דהוא מום אין עושה דיחוי דמום עובר כשר ה"נ חולי אין עושה דיחוי. ואולם לפי דברינו מעלה הנה גם זה נסתר דחולי הרי בעצם אינו פסול הניכר וא"כ שוב שפיר ראוי לומר בו דיחוי אע"ג דבמום לא אמרי' דיחוי וכנ"ל וא"כ הדק"ל

ואמנם יש לי לומר בזה דבאמת יש לדון בגוף הדבר אשר כתבנו דבמום לא שייך דיחוי מפאת דאין הדיחוי עדיף מאלו הי' המום עדיין באופן כזה שהוא הדיחוי דהיינו שלא הי' ניכר שלא הי' פוסל אז ונתיישבתי די"ל דנהי דהצריכה תורה במום שיהי' גלוי וניכר ואי לא"ה אינו פוסל עכ"ז זהו רק אם מתחלת הויית המום לא הי' ניכר מעולם אבל היכא דהי' ניכר פעם אחת שפיר י"ל דפוסל גם אחרי שנסתלק ההיכר דלא בעינן שיהי' המום ניכר כל זמן הוייתו ורק אם הי' ניכר פעם אחת שפיר חשוב היכר ופוסל לעולם ומצינו בדומה לזה פלוגתא במידי אחריתי היכא דבעינן שיהי' לדבר היכר אם צריך שיהי' ההיכר המיד לאותו דבר או די כשהי' בו ההיכר פעם אחת והוא בעירובין דק"א ע"א אביי אמר כשיש להם ציר (דלת ומחצלת הנגררים נועלין בהם בשבת אם יש להם ציר ש מניאאל אאהןשאאא ליק א אלל מגו ש שחחא אמשתאן