לקח טוב פז

ואין בכחו לעשות עוד דיחוי אחר וא"כ כיון דבשבת ופי' הקרבן כשר בדיעבד שוב הוי בשבת אך לכתחלה לבד ושוב אין בכחו להדחות על אחרי שבת דלכתחלה לבד אין בכחו לעשות דיחוי אלאחר זמן וכנ"ל וכן אם התחיל בדיחוי דשבת תחלה דהלכתחלה ידחה את הדיעבד נמי כן הוא דא"א לו להדחות כיון דאפ' ידחה לא יהי' תמידי דאיסור דלכתחלה הרי אינו מדחה אלאחרי זמן ואלו הפיסול דדיעבד הרי הוא גופי' אך מחמת דיחוי הוא ואין בכחו לעשות עוד דיחוי ודו"ק היטב

ולכאורה יש להביא ראי' איפכא דגם פסול דדיחוי עושה דיחוי מהא דתנן בזבחים (ד"ע ע"ב) דכל הזבחים שנתערבו בהן אחד מחטאת המתות ימותו כולן ובגמ' שם אמר רבא השתא דאמור רבנן לא מקריב אי קריב לא מרצי. והנה רש"י בכריתות דכ"ז ע"א ד"ה ב"ח נדחין כ' וז"ל ואי קשיא ליפשוט לי' מדקיי"ל חטאת שכיפרו בעליה מתה אלמא נדחין הלמ"מ הוא ואין למדין הימנה עכ"ל. ומבואר דגוף פסול חטאת המתה בכיפרו בעלי' באחר אך מטעם דיחוי הוא וא"כ מדאמר בזבחים דנתערב בהן אחד מחטאת המתות ימותו כולן ומדתני סתמא על כרחך דאהיכא דנתערב בהן חטאת שכיפרו בעלי' באחר נמי קאי ושם החטאת גופי' פסול אך מטעם דיחוי ואעפ"כ התערובות שלו עושה עוד דיחוי מלכתחלה אדיעבד וכדברי רבא הנ"ל. ואולם באמת ז"א דהיכא דלא נאמר פסול מפורש רק אנן הוא דפסלינן לי' מטעמא דדיחוי שפיר י"ל דאין דיחוי עושה דיחוי משא"כ כשנתפרש הפסול כגון בחטאת דנאמרה הלכה דכיפרו בעלי' באחר מתה על כן מה לי מכח מה הוא הפסול ומה טעמו וכיון שנתפרש לפסול הרי פסול עצמי הוא ושפיר עושה דיחוי וז"פ

וראיתי בשו"ת הרי"ם בחידושיו למס' זבחים שחקר ז"ל שם לחדש דבקדשים לא שייך לומר נהפך ע"י ביטול ברוב דמה בכך דנהפך הא יחחדש פסול דדיחוי מפאת הפסול העצמותי אשר הי' קודם הביטול וסתר זה דזה הפסול דדיחוי עצמו הרי ראוי שיובטל ברוב ויהופך עש"ה ולענד"נ דזה ג"כ תלוי בספק הנזכר אי דיחוי עושה דיחוי דאי נימא כן א"כ מה בכך שיובטל פסול הדיחוי הא גם אחרי ביטול זה יתחדש עוד פסול דיחוי דהואיל וקודם שנתבטל הי' פסול מכח דיחוי ע"כ כיון שנדחה אינו חוזר ונראה ואי דגם דיחוי השני הזה יובטל עכ"ז יתחדש פסול דיחוי שלישי וכה נאמר לעולם וא"כ לעולם א"א להקריבו כיון שבכל רגע ורגע מתחדש בו פסול דיחוי ויש בו איפוא פסול דיחוי גם בשעת ההקרבה אבל אי אין דיחוי עושה דיחוי א"כ אחרי ביטול הדיחוי הראשון אין מתחדש עוד דיחוי

ולכאורה יש להביא ראי' דאמרינן נהפך גם בקדשים ולא משגחינן אסברא דדיחוי מהא דאיתא במנחות (ד"ה ע"ב) ת"ר מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסורה וכו' ואי איתא הא יש נפקותא להיכא דנתערבה טריפה בב' כשירות אי אמרי' נהפך או לא דאי פסול טריפה ממום הוא דילפי' לי' א"כ אמרי' דיו וכו' וכי היכי דבבע"מ לא אמרי' דיחוי דמום עובר כשר ה"נ טריפה אין עושה דיחוי ושפיר אמרי' נהפך משא"כ השתא דכתי' קרא דמן הבקר א"כ טריפה הוא פסול עצמותי ושפיר עושה דיחוי ולא אמרי' להפך מטעמא דדיחוי וכנ"ל ועל כרחך דאפי' אי טריפה פסול עצמותי נמי אמרי' נהפך ולא שייך דיחוי והטעם דגם פסול הדיחוי בטל ואין מתחדש דיחוי עוד וכנ"ל

ואולם יש לדחות ולומר דלא שייך כאן דיו וכו' וזה דהא דמום עובר כשר ולא אמרי' דיחוי י"ל דטעמא רבתא אית בי' דעיקרו של מום הרי הוא פיסול רק אם הוא ניכר כמבואר בבכורות ל"ט א' דבעי' מום שבגלוי וכל הסוגי' דבכורות שם מלאה מזה דלענין מום בעי' שיהי' גלוי וניכר ואלא"ה אינו פוסל כלל ולפי"ז נראה דענין דיחוי בקדשים הוא רק דהתורה גזרה דאף אחר שנסתלק הפסול עכ"ז חשוב כאלו לא נסתלק עדיין וא"כ בכל הפסולים שפיר שייך דיחוי משא"כ במום אחרי שעבר המום א"א לך לומר מכח דיחוי דנחשב כאלו המום ישנו עדיין ופסול דז"א דהרי אפי' אלו הי' המום עצמו עדיין באופן כזה שהוא עתה הדיחוי הרי ג"כ הי' כשר דהדיחוי הרי אינו ניכר ולענין פסול מום הרי בעי' ניכר וא"כ א"א שיהי' הדיחוי גרע מפסול המום עצמו דהי' כשר אם הי' באופן שהוא עכשיו הדיחוי וע"כ שפיר מום עובר כשר ולא שייך דיחוי ונהי די"ל דכיון דהמום בשעתו הרי הי' ניכר וכבר הי' פיסול וע"כ ענין הפיסול הוא גם עכשיו עכ"ז אין זה מוכרח ושפיר י"ל כדברינו דא"א שיהי' הדיחוי עדיף מעצם הפסול דאינו פסול רק כשהוא ניכר וכנ"ל [ודמיון סברא זאת תמצא בתוס' חגיגה ט' א' ד"ה כיון שכתבו דלמ"ד כולן תשלומין דראשון וחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני פטור כיון שהי' פטור בשעתו דעכ"ז יש לספק דהיכא דהי' פשוט בראשון ונעשה חיגר בשני דג"כ יופטר דנהי דשני תשלומין דראשון ובראשון הרי הי' מחויב עכ"ז אמרי' דלא עדיף חיוב תשלומין מעיקר החיוב וכיון שבעיקר החיוב אלו הי' חיגר הי' פטור השתא נמי פטור עש"ה. וע"ע בסוטה מ"ג ב' דילדה שסיבכה בזקנה בטלה ואין בה דין ערלה ואלו ילדה שסיבכה בילדה ונטע ילדה קמייתא לסיג דפטורה מן הערלה עכ"ז ילדה שסיבך בה בכוונה לאכילה חייבת בערלה וקמפרש טעם החילוק דזקנה אי מימלך עלה לאו בת מיהדר היא משא"כ ילדה דנטע לסיג אי מימלך עלה לאכילה בת מיהדר היא ותתחייב בערלה וברש"י וז"ל ואע"ג דלא אימלך אקמייתא הא (ילדה שני' שסיבך בה מיהא לאכילה הוא ומהני מחשבה דעיקר דידה נמי אי הוי חשיב עלה הא הוי מהני מחשבה וכו' עכ"ל וה"ז ג"כ כסברא הנ"ל דנהי דבאמת לא נמלך אקמייתא והרי הקמייתא פטורה והילדה השני' מסובכת איפוא לילדה פטורה ועכ"ז אמרי' דהשני' חייבת כיון דסיבכה לאכילה וע"כ נהי דבטלה לראשונה והראשונה פטורה בעצמותה עכ"ז א"א שיהי' הביטול עדיף מאלו הית' הראשונה עצמה דהי' מהני בה מחשבה זאת לחייבה ודו"ק היטב כי הדברים דומים ממש לנידון דידן. וע"ע בע"ז מ"ב א' דפריך למ"ד דעכו"ם שנשתברה מאלי' מותרת מטעם ביטול דאמאי אסורה נבי' הנושרת מאילן אשיר' תיהוי כעכו"ם שנשתברה מאלי' ומשני שאני התם דעיקר עכו"ם קיימת וברש"י האילן לא בטל הילכך נבי' הנושרת ממנה אסורה עכ"ל. וה"ז לכאורה היפוך סברתנו דלפי סברתנו ראוי לומר דנהי דהנבי' נגררת אחרי האילן עכ"ז א"א שתהי' גרע מאילן עצמו וכיון דאלו נתבטל האילן עצמו הי' מותר ע"כ מהני ביטול גם בנבי' ואע"ג דהאילן עצמו לא נתבטל באמת ודו"ק. ומיהו במסקנא שם מסיק באמת דלא כסברא הנ"ל רק דאפי' היכא דעיקר עכו"ם קיימת נמי מהני ביטול בדבר הפורש ממנו ע"ש וא"כ אדרבה יש ראי' לסברתנו ויש לחלק ואין להאריך. וע"ע ביבמות פ"ה א' דבעי שני' לבעל ולא שני' ליבם אי יש לה כתובה מיבם מי אמרי' דכיון דחיובא דיבם רק מכח בעל קאתי ע"כ כיון שלבעל הית' שני' ולא הי' לו חיוב כתובה. ע"כ גם מיבם אין לה ואע"ג שליבם אינה שני' והיא מותרת לו או דילמא כיון דאלו