לקח טוב פד

אם תאמר עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב א"ת עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור וכו' ואימא עון בע"מ שהותר מכללו בעופות וכו' ובתוס' שם ד"ה ואימא וז"ל וא"ת ואמאי לא פריך מעון טריפה שהותר מכללו במליקה וכו' וי"ל דאמרי' עון קדשים ולא עון חולין לאפוקי טריפות דשייך בחולין וכו' וא"ת ואימא עון דמחוסר זמן כגון תוך ח' שהותר מכללו בעופות וכו' וי"ל דכתי' בי' לא ירצה דמיום השמיני והלאה ירצה כתי' הא קודם לא ירצה ומיהו קשה מעון אותו ואת בנו דהותר מכללו בעופות ולפי מה שפירשתי בעון קדשים ולא עון חולין ניחא עכ"ל. ומוכח מזה דפסול דעלמא כשהוא בקדשים לא מיחשב קדשים ואפי' אם יש לו מקרא מיוחד בקדשים מדכתבו התוס' דטריפות ואו"ב גם בהיותם בקדשים לא חשיבי עון קדשים רק עון חולין ואין להכניסם בכלל קרא דונשא אהרן את עון הקדשים ואף על גב דטריפות אותו ואת בנו יש להם מקראות מיוחדים בקדשים וכנ"ל. ולפי זה צע"ק באמת מדוע קודש טריפה טעון שריפה הא לאו פסול קודש הוא וכנ"ל וצריך לומר דכיון דמפאת טריפות לחוד אינו אסור רק באכילה ולא הי' צריך כלל לא שריפה ולא קבורה רק הי' אפשר למוכרו לעכו"ם וכדומה ורק מפאת שהוא קודש והקדש בעצמותו הרי אסור בהנאה אלא דכשאפשר לאוכלו אחרי זריקה והקטרה אז זיכה הגבוה את הכהנים או הבעלים באכילתו משא"כ כשא"א לאוכלו כדינו שוב ממילא הוא אסור בכל הנאות מפאת הקדש ואיסורי הנאה הרי טעונין או קבורה או שריפה וע"כ איסור הנאה הזה שפיר טעון שריפה מפאת חשיבות הקדושה כיון שכל עיקרה של השריפה כאן הוא רק מפאת האיסור הקדש ואיסור הקדש הרי יש לו חשיבות מכח הקדושה שבו ודו"ק. ואולם עדיין צ"ע דאי הי' חיוב השריפה כאן מכח האיסור הקדש דכיון דמפאת טריפות א"א לאכלו ע"כ ממילא הוא נשרף מכח האיסור הקדש אזי הי' ראוי שיוחשב זה כפסולו מחמת דבר אחר וווצרך שיהי' טעון עיבור צורה כדמוכח להדיא מרש"י חולין דקט"ו ע"ב ד"ה אבל בהנאה לא עש"ה ואלו התוס' דזבחים ק"ג ב' הנ"ל כתבו להדיא דטריפות ונבילה הוו בכלל פסולו בגופו דנשרף מיד וכן מוכח במשנה דזבחים שם דאמר אטריפה דתצא לבית השריפה ולא קאמר דתעובר צורתו ותצא לבית השריפה. ותו דאיסור הקדש מוכח להדיא סוף תמורה דהוא רק מן הנקברין ע"ש במשנה דאמר דקדשים שהפילה שליא תיקבר עש"ה ועל כרחך דטריפות היא פסול עצמותי בקדשים והחיוב שריפה הוא מכח הפסול ההוא כמו שאר פסולי קדשים כפיגול וכדומה וע"כ שפיר חייב שריפה ככל פסולי קדשים דטעונין שריפה ושפיר נשרף מיד וא"צ עיבור צורה דטריפות היא פסול שבגופו וא"כ עכ"פ מוכח דטריפות נחשב פסול קודש בהיותו בקודש ולא פסול חולין. והנה לר"ל דס"ל בפסחים ל"ד א' דהיסח הדעת הוא פסול הגוף י"ל דשפיר אין הטריפות עושה פסול ורק דכיון דמכח הטריפות א"א לאוכלו א"כ הרי מסיחין דעת ממנו ונפסל בהיסח הדעת והיסח הדעת שפיר הוא פסול קודש דאינו נוהג אלא בקדשים וע"כ שפיר טעון שריפה ואולם לר' יוחנן דס"ל בפסחים שם דהיסח הדעת הוא רק פסול טומאה וצריך עיבור צורה עדיין צ"ע

והנה מה שדנתי למעלה באות זה ובאות ג' ע"פ סוגית הש"ס פסחים (דף פ"ב ע"ב) אי טומאה הוא פסול חולין גם בהיותו בקודש הואיל וגם חולין מקבלין טומאה א"ד הואיל ואינו אוסר בחולין רק במעשר ותרומה שהם ג"כ דברים מקודשים נחשב פסול קודש ולא פסול חולין. הנה מדברי התוס' מנחות הנ"ל מוכח להדיא דטומאה היא פסול קודש מדכתבו דטריפות ואו"ב מפאת דשייכי בחולין עון חולין חשיבי ואין להכניסם בכלל קרא דונשא אהרן את עון הקדשים וא"כ מדאמר בברייתא הא אינו נושא אלא עון טומאה וכו' מוכח להדיא דטומאה היא עון ופסול קדשים ועל כרחך צ"ל כנ"ל דאע"ג דגם בחולין שייך טומאה עכ"ז כיון שאין הטומאה אוסרת בחולין רק בתרומה ומעשר וקדשים ע"כ פסול קודש מיקרי ולא דמי לטריפות ואו"ב דאוסרים בחולין כמו בקדשים ויהי' ראי' מזה ג"כ למה שכתבתי באות הקדום דהקרבת או"ב איננו איסור בפני עצמו ורק השחיטה היא דנאסרה וע"כ ממילא כל הקרבן פסול כיון שהשחיטה היתה בחסרון זמן וחשיב לגבוה כלא נשחט. ויש מכאן ראי' גדולה לזה דאי נימא דההקרבה היא איסור בפ"ע א"כ הדק"ל דנימא דנושא עון דאו"ב דהיינו הקרבת או"ב דלא שייך בחולין כלל דבחולין רק השחיטה היא האיסור וא"כ שפיר חשיבא ההקרבה מן קודש ולא עון חולין ועל כרחך לומר כדברינו דכיון דא"א שיהי' נושא עון השחיטה דהוא עון. חולין ע"כ הוי לגבוה כלא נשחט וא"א שירצה עליו הציץ דאין הציץ מרצה מסברא רק כשנעשו הד' עבודות ויש בהם פסול ועון אבל ודאי אין כח הציץ לענין זה דאם לא עביד יהי' נחשב כעביד ואין זה כלל בכלל קרא דונשא אהרן את עון הקדשים וז"פ ובאתי רק להעיר

המקום הז' מבואר באחרונים כולם דבקדשים לא שייך דין מצהב"ע ודייקי לה מהא דאמרי' במנחות (דף נ"ג ע"א) ואימא לאוקמי גברא בלאו בעלמא (במחמץ את המנחה איירי) ואיפסולי לא מיפסל [וע"ע בתמורה ה' ב' אי לאו דאמר רחמנא ולנדר לא ירצה (במקדיש בע"מ) ה"א כעובר מצוה וכשר וכן מוכח עוד בדוכתי טובא] והטעם דכיון דבקדשים בעינן שינה לעכב א"כ על כרחך דלא שייך בהו מהג דאל"כ כשעובר על הלכתחלה הרי הוא עביר' וראוי שיעכב מטעם מהב"ע. והנה לכאורה יוקשה ע"ז ממקור דין מהב"ע דהא בסוכה ל' א' ילפי' לי' מקרא דוהבאתם את הגזול דאיירי בקרבנות ועל כרחך לומר דרק עביר' הנוהגת בקדשים לבד כחימוץ מנחה והקדש בע"מ היא דיש לה דין קדשים ובעי' שינה לעכב ולית בה משום מהב"ע משא"כ גזל דהוא עביר' דעלמא ע"כ גם בהיותו בקדשים אין לו דין קדשים ושפיר פוסל מטעם מהב"ע

המקום הח' בקידושין דכ"א ע"ב איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא לא שנא כהנים ול"ש ישראל א"ד שאני כהנים דרבי בהו רחמנא מצוות יתירות כו' ע"ש. והנה התוס' ביבמות דס"א ע"א ד"ה אין כתבו דשפחה וכותית אין אסורות לכהן משום זונה משום דבזונה כתי' לא יקח ולא יחלל ובהנך לא שייך קיחה דאין קידושין תופסין בהן ולא שייך בהו נמי חילול זרע שאין הזרע מתייחס אחריו והא דפליגי אביי ורבא בתמורה כ"ט ב' אי כהן הבא על הכותית לוקה משום זונה היינו רק כשזינתה ממש אבל כותית ושפחה סתם לית בהו משום זונה ורק אחרי הגירות והשחרור הוא דאסורות משום זונה עש"ה. וא"כ מדאמר בש"ס קידושין הנ"ל ע"ע כהן מהו שימסור לו רבו ש"כ ומוכח מסתימת הלשון דאכל ש"כ איבעי לי' לאסור ואפילו אם היא משומרת מילדותה שלא זינתה א"כ שפחה כזאת הרי אין בה משום זונה ואין בה איסור לכהן רק מפאת לא תהי' קדשה כמו לישראל וא"כ מדוע איבעי לי' לאסור