לקח טוב פא

חולין אבל נטמא דבחולין נמי מיפסל אימא הואיל ויתעביד בי' עובדין דחול לא ליבעי שריפה ותיסגי לי' בקבורה קמ"ל, עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דהא דפסולי קדשים הוי מצותן בשריפה היינו רק מפאת חשיבות קדושה וע"כ בנטמא דטומאה פוסלת גם בחולין ע"כ א דהואיל ואיתעביד בי' עובדין דחול נתחללה קדושתו הוזלה (ע"ש ברש"י) ואין לו חשיבות הקדושה עוד כי היכי דליבעי שריפה ורק סגי לי' בקבורה ומש"ה איצטריך קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ע"כ שפיר גם היכא דיש בקודש פסול עצמותי מפאת נותר וכדומה ואח"כ הוא דנאסר מכח חמץ עכ"ז כיון שהחמץ הוא איסור של חולין ונוהג בחולין וא"כ הרי איתעביד בי' ע"י החימוץ עובדין דחול וע"כ שפיר יש סברא לומר דפקע חשיבותו ונתחללה קדושתו ושגם מפאת נותר אין כאן חיוב שריפה עוד כיון שהחיוב שריפה של נותר וכל פסולי קודש הרי הוא רק מפאת חשיבות הקדושה והקודש הזה הרי אין לו חשיבות הקדושה עוד שהרי נתחללה קדושתו והוזלה ע"י העובדין דחול שנעשה בו מפאת החימוץ וכמו שהייתי אומר כן ממש גם בקודש טמא לולי הגזה"כ וא"ל דהשתא דגלי קרא בטומאה נילף מיני' דז"א חדא דאיסור מטומאה לא גמרי' כמבואר ביבמות (דף ק"ג ע"ב) ותו דטומאה לא הוי כל כך עובדין דחול כמו חימוץ שהרי טומאה אינה אוסרת כ"א במעשר ותרומה שהם ג"כ דברים מקודשים ולגבי קדשים הוא דנחשבים חולין (עמ"ש לעיל אות ג' ותבין דברינו פה) משא"כ חימוץ שאיסורו נוהג בחולין גרידי ע"כ שפיר חשוב עובדין דחול ביותר ושפיר ביכולתו לחלל הקדושה אף שאין הטומאה מחללת הקדושה

ודע דמש"ס פסחים הנ"ל יש לנו לכאורה להביא ראי' לסברת המק"ח הנ"ל דפסול דעלמא כגון חמץ כשהוא בקודש דין פסול קודש עליו וצריך שריפה אע"ג דבעלמא א"צ שריפה וזה מדאמרי' בגמ' דבנטמא ה"א דהואיל דבחולין נמי מיפסל ואיתעביד בי' עובדין דחול תיסגי לי' בקבורה ולמה לו להך דאיתעביד בי' עובדין דחול שהכוונה מפאת חילול הקדושה וכנ"ל הלא הי' יכול לומר בפשיטות דסד"א דרק לן דמה ויצא דמה וכו' דליתנהו בחולין הוא דחשיבי פסולי קודש וצריכים שריפה אבל טומאה דבחולין נמי מיפסיל ע"כ ה"א דגם בהיותו בקודש איננו פסול קודש כלל ולא ליבעי שריפה ועל כרחך דגם פסול דעלמא כשהוא בקדשים שם פסול קודש עליו לענין חיוב שריפה. ואמנם אחרי העיון אינה ראי' דשם בטומאה נהי דטומאה פוסלת גם בחולין עכ"ז הרי יש מקרא מיוחד על איסור קודש טמא דכתי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וע"כ שפיר שם פסול קודש עליו משא"כ בחמץ שגם קודש ותרומה של חמץ אינם אסורים רק מכח הכתוב האוסר כל חמץ שבעולם ע"כ שפיר י"ל דאין על החימוץ הזה דין פסול קודש גם בהיותו בקודש וכמובן

המקום הה' בזבחים דק"ג ע"ב במשנה מבואר דקודש שהפשיטוהו אחר זריקה ונמצא טריפה טעון שריפה ע"ש ואע"ג דאיסור טריפה נוהג גם בחולין וא"כ מוכח לכאורה דגם פסול דחולין כשהוא בקודש דין פסול קודש עליו להצריך שריפה. וקצ"ע ברש"י שם ק"ד א' ד"ה בשרה בקבורה דאהא דאמר התם דבכור בגבולין הנמצא טריפה לאחר הפשט טעון קבורה כ' וז"ל ושריפה ליכא דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו אחר שחיטה עכ"ל וצ"ע ממשנה הנ"ל דהא טריפות הוא פסול שהי' עוד לפני שחיטה ואי משום דנמצא רק לאחר הפשט אזלת בתר ידיעה ולא חשבת לי' פסול דלפני שחיטה א"כ הרי שוב גם פסול דלפני הפשט אינו כיון שהידיעה הי' רק אחר ההפשט וא"כ מדוע אמרו שם במשנה דגם העור ישרף דאע"ג דפסול הנולד אחר הפשט אין פוסל את העור והוי העור לכהנים עכ"ז טריפות שאני דנהי דנמצא רק אחרי ההפשט עכ"ז גוף הטריפות הרי הי' בו גם לפני ההפשט וע"כ גם העור טעון שריפה עש"ה במשנה וברש"י ד"ה אלא וא"כ ממ"נ אי אזלת בתר עצם הטריפות הרי הי' עוד לפני שחיטה ואין טעון שריפה כלל ואי אזלת בתר ידיעה הרי נודע רק אחרי ההפשט וא"כ ראוי שיהי' טעון שריפה הבשר לבד ולא העור וכשאר פסול הנולד אחר הפשט שאין פוסל את העור וצ"ע

ובתוס' שם ק"ג ב' ד"ה ומודה הביאו ש"ס פסחים דכל שפסולו בגופו ישרף מיד וכו' וכתבו ע"ז וז"ל ופסולו בגופו הוי כמו פיגול וטריפה ונבילה וכו' עכ"ל. ומבואר שהתוס' נחלקו ארש"י הנ"ל וס"ל דאפי' פסול הנולד בשחיטה עצמה כמו נבילה ג"כ טעון שריפה ולאו דוקא פסול הנולד אחר שחיטה. והנה מדברי התוס' הנ"ל ג"כ יש הוכחה הנ"ל דאפי' פסול דעלמא כשהוא בקודש דין קודש עליו לטעון שריפה דהא נבילה היא פסול דעלמא ונוהג בחולין כמו בקדשים ואעפ"כ כתבו דטעון שריפה בקודש

ואולם גם זה יש לסתור כדברינו הקודמים לענין טומאה דהא ה"נ פסול טריפה יש לו מקרא מיוחד בקדשים דכתי' מן הבקר להוציא את הטריפה וכמבואר במנחות (דף ה' ע"ב) וכן לענין נבילה יש מקרא מיוחד לשחיטת קדשים דכתי' ושחט את בן הבקר ואלו חולין נלמדים מוזבחת מבקרך ומצאנך (ועי' חולין כ"ז א' דמוכח קצת דושחט את בן הבקר קאי נמי אחולין ויש לדחות ויש עוד קרא דררצונכם תזבחוהו דהוא מיוחד לגמרי לשחיטת קדשים דהא דרשינן בי' לדעתכם זבוחו כמבואר בחולין י"ג א' ובכמה דוכתי ואלו בחולין בעי' רק כח גברא] וע"כ שפיר חשיבי טריפה ונבילה פסולי קדשים ויש להם דין קדשים בהיותם בקדשים ואין ראי' מכאן לפסול חמץ וכה"ג שהוא בקדשים ג"כ רק מכח הכתוב האוסר חמץ דחולין וכנ"ל

ואמנם אם נאמר כן יש לעיין קצת מש"ס מנחות שם דפריך אהך דרשא דמן הבקר להוציא את הטריפה דל"ל קרא והלא דין הוא ומה בע"מ שמותר להדיוט אסיר לגבוה טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה ומאי קושי' הרי אם נאסור טריפה לגבוה שלא ממקרא מיוחד ורק מסברא מפאת שהוא אסור להדיוט דא"א שיהי' כח הדיוט חמור מהקדש כיון דמצינו פסולים כמום ושארי דברים דמייתי בתר הכי שם דאינם אוסרים בחולין רק בקדשים וחזינן מזה דקדשים חמירי מחולין וא"כ עכ"פ איסורה של טריפה בקדשים הוא רק אותו האיסור שהוא בחולין אלא דנוהג גם בקדשים מפאת דאיסור הנכתב בחולין ממילא גם קדשים בכלל דא"א שיהי' איסור בחולין ולא יהי' בקדשים ויהיו החולין חמורים מקדשים וא"כ כיון שאיסור החולין הוא הוא איסור הקדשים שוב הרי אין לו דין פסול קודש גם בהיותו קודש ואין טעון שריפה משא"כ השתא דכתי' מקרא מיוחד דמן הבקר בקדשים להוציא את הטריפה הרי שם פסול קודש עליו וטעון שריפה וא"כ מאי פריך דל"ל קרא דמן הבקר וכו' והרי שפיר צריך קרא כיון דאיכא נפקותא לענין אי יהי' טעון שריפה או קבורה ובאתי רק להעיר

המקום הו' במנחות כ"ה א' ת"ר ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא