לקח טוב פ

והרי זה אותו הספק בעינו שאנו דנין בו אם איסור דעלמא כשהוא בקדשים יש לו דין קדשים או לא ודו"ק היטב

המקום הד' בספר מקור חיים סי' תמ"ד בביאורים סק"א כ' וז"ל לכן נראה דת"ק סובר דעיקר ביעור חמץ הוא שריפה ולכן ס"ל דמבער הכל מלפני השבת דבשבת א"א בשריפה כו' וחכמים סוברים דאף זורה לרוח ומטיל לים ולכן סברי דאף בשבת יכול לבער דאף אם לא ימצא אוכלין הרי יכול לבער ע"י הטלה לים ור' אליעזר ברבי צדוק מחלק דבתרומה דעיקר פסול תרומה מצותו בשריפה וכמו שכתבו התוס' בשבת דכ"ה בטעם דתרומה טמאה בשריפה משום דאיתקש לקודש ובקדשים כל פסולייהו בשריפה וא"כ כמו כן כששורף תרומה משום חמץ ג"כ דינו בשריפה וכו' עכ"ל. ולפי דרכנו י"ל דראב"צ וחכמים נחלקו בספק שלנו אם איסור דעלמא כשהוא בקדשים יש לו דין קדשים או לא וזה דנהי דפסולי קודש דינם בשריפה עכ"ז י"ל דזהו רק אם הפסול הוא מפאת קודש משא"כ כאן בחמץ דהוא איסור דעלמא אזי שפיר י"ל דאי מצות השבתת חמץ הוא בכל דבר אזי אין המצוה הזאת משתנית בהיותה בתרומה וקדשים ואין לביעור הזה דין ביעור קדשים כלל אף בהיותו בקדשים ויש לו רק דין ביעור דעלמא כמו בחמץ של חולין וזהו אם נאמר דאיסור דעלמא כשהוא בקדשים אין לו דין קדשים משא"כ אם נאמר דגם איסור דעלמא יש לו דין קדשים בהיותו בקדשים אזי ממילא גם איסור חמץ כשהוא בתרומה וקדשים נחשב איסור ופסול קודש וטעון שריפה כפסולי קודש וא"כ מובן ממילא דראב"צ וחכמים דנחלקו אם תרומת חמץ דינה בשריפה כפסולי תרומה או השבתתה בכל דבר כחמץ דחולין בספק שלנו הוא דנחלקו אם יש לאיסור דעלמא כשהוא בקדשים דין קדשים או לא

וראיתי בירושלמי פסחים פרק כל שעה סוף הלכה א' וז"ל ר' בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר מהו וכו' ובקרבן עדה פי' חלות תודה שהן חמץ ונעשו נותר מהו ולרבנן דסברי דחמץ השבתתו בכל דבר מבעי לי' בחלות תודה שנעשו נותר מי אמרינן כיון שהן חמץ השבתתן בכל דבר או דילמא במילתייהו קיימי כשאר נותר שהוא בשריפה עכ"ל. הנה דהירושלמי איבעי לי' לומר דאפי' נותר דקדשים שיש בו מצות שריפה בעצמותו מפאת נותר עכ"ז אם הוא ג"כ חמץ וצריך ביעור גם מפאת חמץ אין לביעורו דין קדשים עוד ודי השבתתו בכל דבר כמו בחמץ וה"ז לגמרי היפוך דברי המקור חיים הנ"ל שכ' בסברת ראב"צ דאפילו ביעור החמץ מפאת חימוץ עצמו כשהוא בקדשים דינו בשריפה כפסולי קדשים ואפילו אם שאר חמץ השבתתו בכל דבר (ודע דדברי הפני משה על הירושלמי שם קשים להולמן במחכ"ת והעיקר לענ"ד כפי' הקרבן עדה הנ"ל ולא כפי' השני שבקרבן עדה והוא עצמו ז"ל כ' על פירוש הנ"ל שהוא עיקר ואולם גם לפי' הפני משה ג"כ סברת בעיית הירושלמי היא כנ"ל דאיבעי לי' דכיון שהוא חמץ ע"כ די השבתתו בכל דבר אעפ"י שהוא גם נותר. והנה הייתי יכול לפרש דברי הירושלמי שם ולומר דלא איירי בנותר כלל רק בביעור חלות תודה מפאת חמץ לחוד ושנסתפק הספק הזה עצמו אשר אנו בו אם דין החימוץ בקדשים כשאר חמץ דהשבתתו בכל דבר לרבנן א"ד הואיל והוא בקדשים חשיב כפסולי קדשים דבשריפה ותדמה איבעיא זו ביותר לאיבעי' הקדומה שם דפטר חמור שהמית את האדם מיתתו במה בעריפה או בסקילה דשם ג"כ מפאת פטר חמור הרי אפשר לפדותו וא"צ מיתה כלל ועיקר מיתתו הוא רק מפאת שהמית אדם ואיבעי לי' אי כל ביעורי פטר חמור א כשהביעור בא לו מצד אחר הוא בעריפה או דלמא כשבא מצד אחר אין דינו דין פטר חמור ושפיר הא בסקילה כשאר בעל חי שהמית אדם ואולם הייתי צריך להגיה הרבה לפי הפירוש הזה בירושלמי שם ואין בידי להגיה כל כך

ואולם באמת בעיא דירושלמי הנ"ל צריכה ביאור דנהי דביעור דחימוץ גם בקדשים די ל דבר ואין דינו משתנה מבחולין עכ"ז אם הקדשים ש ג"כ נותר וחייבין שריפה בעצמותם מפאת שהם חמץ א"כ מדוע יוגרע החיוב הזה ע"י שהם ג"כ חמץ הרי ע"י השריפה תתקיים מצות ביעור חמץ ג"כ אלא דמאן החימוץ אינו חייב לשרוף דוקא ודי להשביתו בכל או וא"כ כיון דמפאת הנותר יש כאן חיוב שריפה א"כ ף יופטר מחיוב הזה ובשלמא מאי דמסיק שם בירושלמי לפי גירסת הק"ע שם דאם הגיע זמן ביעורם ה חימוץ קודם שנעשו נותר ואחרי כן נעשו נותר ד השבתתם בכל דבר ניחא דבזה י"ל הטעם דנאסרו מפאת מפאת חמץ מקודם שנעשו נותר ע"כ אין איסור נותר חל על איסור חמץ והוי כאילו אינן נותר כלל רק א לבד וביעור חמץ הרי ס"ל דהשבתתו בכל דבר ונהי די"ל דחיוב השריפה דנותר חשוב מוסיף עכ"ז אין זה ברור ועוד אפשר דהאי מ"ד דירושלמי לית לי' איסור מוסיף ואם שמסברא הי' מקום לספק בזה אם חיוב שרפה דנותר אינו חל בכה"ג דיש סברא לומר דאין לנו לדרוש טעמא דקרא ולומר דחיוב שריפה דנותר תלוי באיסור אכילתו ורק כיון שאמרה תורה והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו אין לנו אלא הדברים כמשמען דכל שנותר לאחר זמנו יש מצוה לשרפו ואין המצוה הזאת תלויה באיסור שלו כלל וע"כ נהי דאין האיסור דנותר חל על איסור חמץ עכ"ז מצות השריפה מפאת שהוא נותר אצא יש כאן [ואולם בקידושין נ"ו ב' יליף איסור הנאת כלאי הכרם מחיוב שריפתו ומוכח דכשהצריכה תורה או שריפה הוא רק מפאת האיסור הנאה ומורה על האיסור הנאה וכשאין איסור אזי גם חיוב שריפה א"א שיהיה ועי' בתוס' פסחים דכ"ד ע"א ד"ה ואם] ולפי המבואר ביבמות ל"ב ב' דרק לענין עונש הוא דאאחע"א אבל עצמיות האיסור חל ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים ע"ש א"כ אפי' נימא דמצות שריפת נותר היא מפאת איסורו עכ"ז הרי גם איסור נותר יש כאן ומנין לנו לומר שמצות השריפה היא רק מפאת העונש אשר על האיסור וכשאין על האיסור עונש מטעמא דאאחע"א אזי גם מצות השריפה אין כאן. ואולם עכ"ז דעת הירושלמי הנ"ל שפיר יש להסבירה כן מטעמא דאאחע"א ואכ"מ להאריך בזה. ואולם האיבעיא דירושלמי הנ"ל דמוכח דאיבעי לי' שלא יהי' חיוב שריפה אפי' היכא שנעשה נותר קודם חלות איסור חמץ דרק בפשיטות האיבעיא היא דמחלק שם בין היכא שנעשה נותר מקודם לבין היכא שנעשה נותר אחרי כן ומוכח מזה דלפי האיבעיא הי' מסתפק גם היכא שנעשה נותר מקודם וזה ודאי דבר ע דכיון דכבר נעשה נותר וחל עליו חיוב שריפה מדוע יופקע החיוב הזה ע"י שנעשה חמץ אחרי כן

ונלענ"ד דטעם הירושלמי הוא עפ"י דברי הש"ס דידן פסחים דפ"ב ע"ב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ל"ל (הא כל פסולי קודש הילכתא גמירי להו דבשריפה) ומשני ההוא לגופי' איצטריך דסד"א כל פסולי קודש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא ונשחטה בלילה דבשריפה דליתנייהו