לקח טוב עט

השחיטה הוא שבודק אותה ועל כרחך דבשחיטה אין שום איסור ממקראות האוסרים טריפה לגבוה אשר קרא דממשקה ישראל הוא אחד מהם ואע"ג דמפאת הקריבהו וגו' הוי גם השחיטה איסור וכרש"י זבחים הנ"ל עכ"ז שם בחולין לא שייך איסור דהקריבהו וגומר כיון דשם איירי במביא בהמה טובה באמת אלא דמשום דלא אזלינן בתר רובא חוששין על כל בהמה שמא טריפה היא וע"כ אין בזה משום בזיון כיון שלפני הפחת ג"כ מקריבין לדורון בהמה אעפ"י שיש בה חשש מיעוט דטריפה וז"פ

ה) עי"ל בביאור דברי התוס' יבמות הנ"ל דכתבו דנדה הואיל ואסורה לכל לא שייך בה כל יבמה וכו' ונראה כונתם דרק איסור שהוא ליבם לבד ע"כ הוא מתנגד אל זיקת היבום וע"כ הוא מקליש ומסלק זיקת היבום ולכן אף שסר האיסור אח"כ עכ"ז אין זיקת היבום חוזרת עוד משא"כ איסור נדה שאינו בפרטיות נגד היבם רק הוא לכל העולם אלא דממילא גם היבם בכלל וע"כ כיון שאינו נגד היבם בפרטיות ע"כ ה"ל לגבי זיקת היבום כפסולו מחמת דבר אחר ואין בכחו לסלק זיקת היבום. והנה אם יהי' כונת התוס' כן ג"כ יתיישב הקושיא מאו"ב ומשבת הנזכרים באות הקדום לענין דיחוי כיון דענין דיחוי דמי לכללא דכל יבמה שאין אני קורא בה וכו' וכנ"ל ולענין דיחוי י"ל כן ביותר כיון דדין דיחוי ילפי' רק ממום מדכתי' בי' בהם ודרשי' בהם הוא דכי עבר מומין ירצו הא שאר כל הפסולין אם נדחו ידחו וכמבואר בסוגין וע"כ רק פסול הנוהג בקדשים לבד וכגונא דמום שפוסל רק בקדשים ע"כ חזינן מזה שהפסול הוא דבר מתנגד והפיכי אל הקדושה בפרט מדאינו פוסל בשום מקום רק בקדשים וע"כ רק פסול כזה הוא שמסלק את הקדושה ומדחה אותה ועל כן אין הקדושה חוזרת אף לאחר הסתלקות הפסול משא"כ פסול דעלמא כגון או"ב ואיסור שבת שאין האיסור מכח קדשים כלל כ"א הם איסורים דעלמא שאסור לשחוט או"ב ואסור לעשות מלאכה בשבת וע"כ אף כשהאיסורים ההם הם בקדשים עכ"ז אינם הפיכים אל הקדושה כיון שאינם דברים הפוסלים בקדשים בפרט וע"כ אין מקלישים הקדושה ואין בכחם לעשות דיחוי

והנה י"ל סברא זאת עוד בפשיטות טפי דכיון דכל הדחוים אך מפסול מום הוא דילפינן להו ע"כ כיון שמום הוא פסול הנוהג רק בקדשים ע"כ הרי יש לו דין קדשים ואין ללמוד ממנו רק על פסול כמוהו הנוהג ג"כ רק בקדשים אבל איסור דעלמא הנוהג גם בחולין אז אף כשהאיסור הזה הוא בקדשים עכ"ז י"ל דאין לו דין קדשים גם בהיותו בקדשים ויש לו רק דין חולין וחולין מקדשים הרי לא ילפינן וה"נ מיעוט דכתי' במום ראוי לומר רק דקאי אקדשים דכותי' לא על דבר שיש לו דין חולין ודו"ק. וכמו כן חידשתי בחידושי בסוגי' דהמלא"ס דהא דאמרי' המלא"ס בקדשים היינו רק אם האיסור הוא מפאת קדשים אבל איסור דעלמא הנוהג גם בחולין אזי אף כשהאיסור הזה הוא בקדשים עכ"ז אין לו דין קדשים ואין ההיתר מצטרף לו גם שם כמו שאין אומרים באיסורי חולין דין המלא"ס. ואולם סברא זאת לאו פשוטה היא כל כך ויש לי להעיר בה מכמה מקומות בס"ד ואלה המה

המקום הא' בגליון הש"ס להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בעירובין ק' ע"א כ' על דברי התוס' שם ד"ה מתן שהקשו דליתי עשה דמתן ד' ולידחי לאו דבל תוסיף וכ' ע"ז וז"ל במהרי"ק שורש קל"ט הביא בשם התוס' בפרק בתרא דעירובין שכתבו וז"ל ועי"ל דאין עדל"ת שבמקדש כדאמרינן בפרק דם חטאת מיהו יש לדחות דלא דמי דהתם הטעם דל"ת שבמקדש חמור ולא מידחי מקמי עשה אבל גבי בל תוסיף לא שייך שום חומרא דשייך נמי בעלמא ומ"מ י"ל דכיון דהוי במקדש לא דחי עכ"ל הגרע"א ז"ל. ומבואר שהתוס' המובאים במהרי"ק הנ"ל נסתפקו בזה אי לאו דעלמא כשהוא בקדשים יש לו דין קדשים או לא. וע"ע בספר שושנת העמקים כלל ט' שכ' וז"ל ע' בשו"ת שאגת ארי' סי' צ"ו הקשה אהא דפריך בריש גיה"נ מוקדשין פשיטא והקשה דמאי פשיטא הא ה"א דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי דכה"ג אמר בזבחים דצ"ז ע"ב ומשני אין עדל"ת שבמקדש וכאן לא שייך זה יעוי"ש וכו' ומה שיראה מדבריו דדוקא ל"ת שבמקדש לא דחי הא לאוי נוכראה אף בקדשים דוחה ואתי שפיר מה שהקשו התוס' עירובין ד"ק ע"א דניתי עשה ונידחי לאו דבל תוסיף וכו' אמנם י"ל דאף לאוין נוכראה כל שהוא בקדשים אינו דוחה ותדע דאל"כ כשבלעו קדשים איסור מאיסורי לאוין אה"נ דניתי עשה ונידחי ל"ת ונהי דאם בלע חלב ודם דהוי בכרת אין עדל"ת שבכרת כו' מ"מ איסורי לאוין וחלב ודם פחות מכזית ניתי וידחי ש"מ דכל בקודש אינו דוחה אף לאו אחר וכו' עכ"ל. הרי שגם הוא ז"ל נסתפק בזה אם יש לאיסור דעלמא כשהוא בקדשים דין קדשים ושייך בי' אעדל"ת שבמקדש או לא ומה שהקשה דא"כ היכא שנבלע איסור דעלמא נימא דעדל"ת לא זכיתי להבין הקושי' דמאן לימא לן שאין הדין כן באמת והש"ס דזבחים שם הרי איירי רק בנבלע חטאת פסול ע"ש אבל הלא לא נאמר שם דרך כלל דאין עשה דקדשים דוחה לאו וצריך עיון

המקום הב' בתוס' חולין דע"א ע"א אהא דאמרי' התם מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין וכו' כתבו וז"ל וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתי' וא"ל דאצטריך שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאו"ב ולהכי איצטריך דלא דחי וכו' עכ"ל והנה גם בזה קשה דהיכא ה"א כלל דדחי הא אין עדל"ת שבמקדש ועל כרחך דלאו דאו"ב דהוא לאו דעלמא ע"כ אף בקדשים אין לו דין ל"ת שבמקדש ושפיר נדחה מפני עשה. ויש מדבריהם אלה ראי' לדברינו מעלה דלא שייך לדון דין דיחוי בקדשים מפאת או"ב כיון דהוא לאו דעלמא וכנ"ל ואולם לעניננו יש לחלק דשאני התם דהתוס' אזלי שם לפי הה"א דאין מקרא מיוחד לאסור או"ב במוקדשין משא"כ לפי האמת דמייתי שם בחולין קרא מיוחד לאסור או"ב במוקדשין ע"כ שפיר י"ל דיש לו דין קדשים ושיכול לעשות דיחוי. ואולם אין זה מוכרח דסוף סוף הרי הוא איסור הנוהג גם בחולין וע"כ נהי דגילתה תורה בגילוי מיוחד דאיסור החולין הזה נוהג גם בקדשים עכ"ז י"ל עדיין דיש לו דין חולין גם בקדשים כיון שאיננו דבר מיוחד בקדשים בפרט רק נוהג בחולין והתורה גילתה רק דדין חולין הזה הוא גם בקדשים ודו"ק

המקום הג' בש"ס זבחים ד"צ ע"ב איבעי להו תדיר ומקודש איזה מהן קודם וכו' ת"ש תמידין קודמין למוספין ואע"ג דמוספין קדישי (מוספים שם שבת עליהם שהם באים חובה לה ואלו התמידין באין אף בחול רש"י) אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי (כיון דהאידנא קריבין אף הם שם שבת עליהם. רש"י) עכ"ל הגמ'. הרי שהמקשן והתרצן נחלקו פה בזה אם יש שם שבת רק אל המוספים הבאים בשבת מחמת שבת א"ד גם התמידין אם שקריבים גם בחול עכ"ז כשהם קריבים בשבת שם שבת עליהם וכפירש"י הנ"ל