לקח טוב עז

בהיתר עשה וכנ"ל ע"כ שפיר אין חייב לכבות בשבת ולעשות מעשה לבטל מלאכת הבערה שהוא מבעיר עתה ודו"ק היטב

ואולם אם נאמר כן יומצא מילתא חדתא דהמבעיר באמת בשבת יהי' מחויב על כל רגע ורגע שהאש דולק והולך למ"ד אשו משום חציו כיון דבשבת הרי מוזהר על ההבערה א"כ בשעה שמדליק שפיר עובר גם על ההדלקה העתידה שדולק אח"כ מאליו כיון דגם זה מתייחס למעשהו למ"ד אשו משום חציו וכנ"ל ויתיישב בזה ביבמות ד"ו ע"ב דמוקי איסור שריפת בת כהן בשבת כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת ולא פריך אלא מעתה הא דקיי"ל דעדל"ת ניגמר מהכא דלא נידחי כמו דפריך התם בעמוד שלפניו אהא דמוקי הך דכיבוד הבנין ביהמ"ק בלאו דמחמר ואהך דהכא לא הוי מצי לטמוי שכן הכשר מצוה כמו דמשני התם אכיבוד דבזה שוב יוקשה הכשר מצוה תיפוק לי' מהתם (מכיבוד) ועל כרחך אתי לגוף מצוה וכמו דפריך שם בבנין ביהמ"ק עש"ה. ואולם לפמ"ש ניחא דהרי בהבערה כל מה שהפתילה של אבר דולקת והולכת מעצמה הכל הוא מלאכת הבערה בפני עצמה וא"כ נפישי להו לאוי ונודע דעת הכריתות דאין עשה דוחה תרי לאוי ויתיישב ג"כ בזה קושית התוס' יבמות שם ה' ב' ד"ה כולה דמדוע לא ילפי' משריפת קדשים דאין דוחה יו"ט דאין עדל"ת ןלהנ"ל ניחא דהא בשריפת קדשים נמי הרי אין כל הכזית קודש נדלק ברגע אחת וא"כ כל הבערה והבערה שהאש בוער אחרי מעשה הדלקתו הרי הוא מלאכת הבערה בפני עצמה ואין עשה דוחה תרי לאוי וכנ"ל] ובאתי רק להעיר

המקום הי"ד העירני תלמידי האברך החו"ב מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה ממנחות מ"ט א' תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא איזה מהן קודם תמידין עדיפי שכן תדיר א"ד מוספין עדיפי שכן מקודש וברש"י כגון דיש להם בשבת שני כבשים מלבד התמידין וקא מיבעי לי' אם יקריבם היום למוספים אף שלא יהי' לו תמיד למחר או יניחם לצורך תמידין דמחר ולא יקריב המוספין היום ע"ש. ומוכח להדיא דיש חיוב המצוה לפני זמן המצוה דאל"כ מאי בכך דתמידין דמחר יש בהם עדיפות ומעלת תדיר עכ"ז הלא היום אין עדיין החיוב דמצוה של מחר כלל ומה מועיל עדיפות המצוה בזה אם אין חיוב המצוה עדיין כלל וכנ"ל ועל כרחך דיש חיוב המצוה גם לפני זמן המצוה. ע"כ דברי התלמיד ויפה העיר ויש לפלפל בזה טובא בגמ' מנחות הנ"ל ואכ"מ להאריך

וע"ע ברמב"ם פט"ו מהל' אישות ה"ב שכ' וז"ל האיש מצווה על פו"ר אבל לא האשה ואימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה עכ"ל. ובהגהותי לרמב"ם כתבתי ע"ז וז"ל ר"ל דכשנעשה בן י"ג נתחייב במצוה זו לישא אשה כשיהיה בן י"ח עכ"ל. ואולם משטחיות לשון הרמב"ם מוכח דקודם י"ח הוי זמן הפטור לגמרי ודו"ק ויש להעיר עוד בספק זה מכמה דוכתי ואכ"מ להאריך כל כך

והנה מסברא נלענ"ד שיש לחלק בזה בין מצוה הבאה בזמן מבלי מעשה קודם שיגרום חיובה וכגון בתענית יוה"כ והבאת פסח בע"פ דשייך לומר בהו דמחויב מאז להתענות כשיבוא יוה"כ ולהביא פסח כשיגיע ערב פסח משא"כ במצורע וכה"ג דמקרה לידת הנגע הוא שגורם מצות המצורע ומכללם חיוב הקרבנות ע"כ שפיר אין החיובים האלה מאז והמה חלים רק בשעתן וע"כ קודם שיתחייב המצורע בהבאת קרבנותיו בפועל שפיר הוי זמן הפטור לגמרי [וסמוכין לסברא זאת מדברי הר"ן בתשובותיו סי' נ' הובא בב"י יו"ד סי' רכ"ח שכ' דמחוסר זמן לבד מיקרי חל הנדר משום דזמן ממילא קאתיא ע"ש וא"כ ה"נ מחוסר זמן לבד מיקרי שפיר שחל החיוב ולא חשוב זמן הפטור וסברת הר"ן הנ"ל שורשה מגמ' נזיר ס"ד ב' דחסרון הערב שמש לא חשוב חסרון משום דשימשא ממילא ערבא וה"נ זמן ממילא קאתיא. וע"ע בגיטין דכ"ט ע"ב דאמר דשליח שנשתלח לגרש לאחר ל' יום דמצי משוי שליח שני גם תוך ל' ולא חשוב בתוך ל' כשליח שלא ניתן לגירושין דכיון דלבתר תלתין יומין מצי לגרש כשליח שניתן לגירושין הוא ע"ש וזה דומה לסברת הר"ן הנ"ל]. ולפי"ז כיון דבפסח הוי שפיר זמן החיוב אפי' תוך השנה ע"כ שפיר שייך בי' דיחוי גם אז משא"כ במצורע דלפני זמנו חשוב זמן הפטור לגמרי וכנ"ל ע"כ שפיר לא אמרי' בי' דיחוי דזמן הפטור אינו מדחה זמן החיוב דכיון דאין זמן החיוב עוד כלל חשוב כמו חולין שאינם מדחים קדשים וכנ"ל

ואולם בירושלמי פסחים פרק שמיני ה"ב איתא א"ר יוחנן הפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר עד שלא נשתחרר ונשתחרר עד שלא הביא ב' שערות והביא ב' שערות צריך להמנות על פסח אחר ע"כ ובק"ע שם פי' דהטעם משום דס"ל בע"ח נדחים. וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ה' קרבן פסח פ"ד ה"ט שכ' וז"ל המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר וכו' ה"ז מקריבו לשם פסח שאין בע"ח נדחים וכו' עכ"ל. וא"כ מבואר בזה לכאורה דאפי' מזמן הפטור לחיוב שייך דיחוי ואמנם י"ל דנהי דהוא הי' עכו"ם ופטור מק"פ עכ"ז לאו בתר דידי' אזלינן רק בתר הזמן בעצם וע"כ כיון דלישראל המחויבים במצות הוי זמן החיוב שייך שפיר דיחוי משא"כ היכא דהוי זמן הפטור בעצם שפיר י"ל דמזמן הפטור לזמן החיוב לא אמרי' דיחוי, וע"ע ברש"י סוכה דל"ג ע"א ד"ה ולולב מסוכה לא יליף שכ' ואי לולב א"צ אגד איצטריך למינקט ביו"ט משום דאי לאו דקידש היום אכתי לא חל עלי' זמן מצוה ולא שם מצוה למיקרי' דחוי עכ"ל וזה נוטה לדברינו ובאתי רק להעיר

ד) התוס' ישנים ביומא שם ד"ה דיליף הקשו דלמ"ד בע"ח נדחים א"כ קרבן שנשחטה אמו יודחה לעולם כיון שהי' פסול ביום שנשחטה אמו מטעם או"ב ועל כרחך שאינו כן כדמוכח מזבחים דקי"ב ע"ב עכת"ק. ונלענ"ד ליישב דהנה כללא דדיחוי דאמרי' דכיון שנדחה אינו חוזר ונראה דמי מסברא לכללא דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם וכגון אם היא אחות אשה ליבם בשעת נפילה אסורה אליו לעולם אפי' מתה אחרי כן אחותה אשת היבם. והנה התוס' ביבמות ד"ב ע"א ד"ה ואחות אשתו כתבו וז"ל אין להקשות דנדה תאסר ליבם אעפ"י שמיטהרת אח"כ כמו אחות אשתו שאין מתייבמת אפי' מתה אשתו אחרי כן דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע אסורה עכ"ל. ונראה בכונת דבריהם דרק איסור שהוא ליבם לחוד אוסר אותה לעולם עליו משא"כ איסור נדה האוסרה לכל ע"כ מגו דהותרה אח"כ לכל הותרה גם ליבם. ולפי"ז י"ל דה"נ בענין דיחוי רק איסור האוסרה לגבוה לבד הוא שמדחה אותה לעולם אבל איסור האוסרה גם להדיוט ואח"כ הותר אזי הותר גם לגבוה וע"כ או"ב דהוא איסור האוסרה לכל העולם לשוחטה אפי' שלא בתורת קדשים ע"כ כשם שהותר מחר איסור זה להדיוט הותר גם לגבוה. ולפי"ז תתיישב גם כן קושית הצל"ח