לקח טוב עו

הטומאה בשביל חיוב הפסח שיבוא לאחר חצות. ובס' שושנת העמקים כלל ו' עמד בזה וכ' וז"ל י"ל דהתם עשה דפסח כרת ועשה דלה יטמא מצוה אין כרת היה ראוי להמתין ולעשות פסח אי לאו דחל עליו אנינות עכ"ל. ומוכח להדיא דיש חיוב המצוה לפני זמנה דאל"כ מאי בכך דעשה דפסח כרת ויש בה עדיפות עכ"ז סוף סוף קודם חצות הא אין כאן חיוב שלה כלל ומה מועיל העדיפות דמצוה אם אין חיוב המצוה עדיין כלל ועל כרחך דיש חיוב המצוה גם לפני זמן המצוה וע"כ גם לפני זמן הפסח יש עליו החיוב להביא הפסח בזמנו וע"כ שפיר גם מתחלה אסור להיטמא מטעם זה כיון דחיוב הטומאה קיל מחיוב דפסח אשר עליו ודו"ק. ואולם י"ל דהך סוגי' דזבחים סוברת דאין מחוסר זמן לבו ביום וע"כ במת לו מת קודם חצות שפיר חשוב שחל החיוב פסח כיון שיהיה החיוב באותו יום ואין מחוסר זמן לבו ביום

ואמנם מהך סוגי' דסוכה כ"ה ב' אשר הבאתי כבר מקצתה למעלה ואמר שם עוד דאצטריך קרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' דאי מבשבתך בביתך ה"א דוקא ק"ש דאין בה כרת הוא דפטור ממנה עוסק במצוה אבל פסח דבכרת אימא לא קמ"ל ע"ש. והתם הא הי' הטומאה שבעה ימים קודם לפסח וכדאמר עוסקים במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח וא"כ מאי ה"א דלא יוטמאו ויבטלו חיוב הטומאה עבור חיוב פסח שיבוא לאחר זמן ומה בכך דפסח הוא כרת הלא סוף סוף אין החיוב שלו עדיין כלל וכנ"ל ועל כרחך דחיוב המצוה ישנו גם לפני זמן המצוה

והנה אי נימא דחיוב דזהירות במצות הרגל ל' יום קודם לרגל הוא מה"ת מפאת שואלין ודורשין וכו' דנלמד מקרא שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני וכו' כמבואר בפ"ק דפסחים א"כ גם מהך דסוכה אין ראי' דז' ימים קודם לפסח הרי יש כבר חיוב הפסח מה"ת ואכתי אין ראי' אלעלמא שיהי' חיוב המצוה לפני זמן המצוה וע"ש בפסחים בפני יהושוע שכ' דחיוב ביעור חמץ ל' יום קודם לפסח במפרש וכו' הוא מה"ת מפאת שואלין ודורשין וכו' עש"ה ומה גם במה שנוגע לחיוב הבאת הפסח גופי' ודאי די"ל דיש חיוב מה"ת ל' יום לפניו לראות להביא הפסח בזמנו דהא הך דמשה עומד ומזהיר וכו' קאי אמצות הבאת פסח. וע' ע"ז ה' ב' דעיקר הך דשואלין ודורשין הוא רק מפאת הבאת הפסח כדי להכין פסח נקי ממום ע"ש. ואולם מלשון התוס' בע"ז שם ד"ה והתנן מוכח דהוא רק תקנה ואף שהוא תקנת מרע"ה עכ"ז יש לה רק דין דרבנן וכנודע

המקום הי"ג הנמוקי יוסף פרק ב' דב"ק הקשה למ"ד אשו משום חציו איך מדליקין נר בע"ש והוא דולק והולך בשבת הרי מה שדולק בשבת ג"כ מתייחס אל האדם וחשוב שהוא מבעירו כיון דאשו משום חציו וה"ל מבעיר בשבת ע"ש. ונלענ"ד דאי נימא דחיוב המצוה איננו לפני זמן המצוה אזי לק"מ דמה בכך דע"י הדלקה זאת שהוא מדליק בע"ש הוא מבעיר בשבת הרי בערב שבת אין מוזהר כלל על ההבערה בשבת ורק בשבת הוא שחל עליו האיסור שלא להבעיר בו משא"כ בערב שבת הרי אין עליו איסור כלל שלא להבעיר בשבת הבא וא"כ א"א לנו לאסור מעשה ההדלקה בע"ש מפאת שע"י מעשה זאת הוא מבעיר בשבת שהרי בשעה שעושה מעשה זאת הרי מותר לו עדיין להבעיר בשבת הבא ודו"ק היטב

ואין לומר דא"כ כשקידש היום וחל עליו חיוב שלא להבעיר יהי' מחויב אז לכבות הנר שהדליקו מע"ש כיון דמה שהוא דולק עתה הרי הוא הוא המבעירו כיון דאשו משום חציו ועתה הרי מוזהר על ההבערה (וכיבוי הרי שרי מה"ת למ"ד משאצל"ג פטור ואפי' למ"ד דחייב יכול לכבות ע"י עכו"ם) דז"א דאיסור מלאכה הרי הוא רק איסור בשב ואל תעשה וכדכתי' לא תעשה כל מלאכה ולא מצינו שהטילה תורה חיוב לעשות מעשה לבטל מלאכה דאע"ג דמדביק פת בתנור בשבת חייב לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה היינו רק משום דהדביק בשבת והוי ההדבקה עביר' אילו יניחנה להאפות וע"כ מחויב ממילא מפאת עצמו לרדות כדי להציל עצמו מעבירה וכדי שלא תהי' מעשה הדבקתו למפרע מעשה עבירה ואין חיוב הרדי' חיוב עצמי מפאת שאדם מחויב בשבת לעשות מעשה לבטל מלאכה דז"א דבענין המלאכה הטילה תורה חיוב רק שלא לעשות מלאכה אבל לא חייבה לעשות מעשה לבטל מלאכה ורק דהואיל דההדבקה הית' מעשה עשיית מלאכה בשבת והוי המעשה הזאת מעשה של עבירה ע"כ מחויב ממילא מפאת עצמו לראות לבטל מעשה העבירה שלו ואם לא ירדה אזי אין העבירה מפאת מה שלא רדה רק ההדבקה היא שתהי' עבירת מלאכת אפי' בשבת ועבור זה מחויב ממילא לרדות כדי לבטל עבירה שעבר במעשה ההדבקה. משא"כ במדליק בע"ש אז אין לחייבו לכבות כשקידש היום כיון דבשעה שעשה המעשה והדליק הרי בהיתר הדליק כיון דלא הי' אז עליו החיוב כלל שלא להבעיר בשבת וכנ"ל ואין כאן איפוא משום ביטול מעשה עבירה שעבר כבר ואי משום דמה שדולק עתה הוא ג"כ מלאכה ואתה רוצה לחייבו מכח זה לעשות מעשה ולכבות כדי לבטל המלאכה זה אינו דחיוב עצמי לעשות מעשה לבטל מלאכה הרי לא מצינו שחייבה תורה כלל בשבת וכנ"ל ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים בעזה"י

וראי' ברורה לדברינו אלה מש"ס יומא דע"ד ע"ב ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה שוא"ת אף עינוי שוא"ת ופריך ואימא היכא דיתיב בשימשא וחמים לי' לא נימא לי' קום תיב בטולא (יהי' אסור לקום מן החום לילך לשבת בצל דאיסור זה הוא שוא"ת) וכו' ומשני דומי' דמלאכה מה מלאכה לא חלקת בה אף עינוי לא תחלוק בו עכ"ל הגמ'. ואי איתא אכתי קשה דיהי' מחויב שפיר לענות נפשו בחום דנהי דמשכחת לעינוי בקום ועשה היכא דהולך למקום החום עכ"ז הא משכחת לי' ג"כ בשוא"ת היכא דיושב כבר במקום החום דאסור לו לקום משם והוי שפיר דומי' דמלאכה דהא במלאכה נמי משכחינן תרי גוני דסתם מלאכה הוא שוא"ת ואלו היכא דהדביק פת בתנור הרי מחויב בקום ועשה לרדות הפת קודם שיבוא לידי אפי' ועל כרחך לומר דחיובא דרדיות הפת איננו חיוב תורה כלל שחייבתו תורה בזה כדי לבטל המלאכה דחיוב התורה בענין המלאכה הוא רק השוא"ת לבד שלא לעשות מלאכה ואין מחויב מה"ת בקו"ע לעשות מעשה ביטול מלאכה וע"כ לאו דלא תעשה כל מלאכה הוי שפיר שוא"ת בכל צדדיו והיכא דהדביק פת בתנור הוי ההדבקה לבד מעשה עבירה והוא מחויב ממילא מאליו לרדות כדי להציל עצמו ממעשה עבירה שעשה בהדבקתו אבל חיוב עצמי לרדות כדי שלא יעשה מעשה מלאכה באפי' ( (דהאפי' מתייחסת לו ונחשבת מלאכתו) זה איננו מחויב כלל דאם הי' זה ענין החיוב שלו הרי שוב גם מלאכה משכחת לה בקום ועשה וכנ"ל וא"כ בהדליק נר בע"ש דאין כאן משום סילוק עבירה שעבר במעשהו כיון דמה שעשה