לקח טוב עה

רק חיוב לעשות דבר בעתיד בזמן היו"ט ואלו חיוב הלימוד הרי הוא ללמוד מיד וע"כ שפיר חיוב הלימוד עדיף וע"כ שפיר הי' רשאי לצאת מביתו עבור ת"ת אעפ"י שלא יוכל ע"י כן להיות בביתו ביו"ט [ונהי דגם היותו בביהמ"ד הי' רק אחרי ג' חדשים ולא נתקיים זה מיד עכ"ז גוף חיוב הלימוד הרי הוא ללמוד מיד וע"כ עדיף חיוב זה מחיוב אשר עליו לשמח את ביתו בשבועות וע"כ שפיר הי' רשאי לילך לביהמ"ד עבור ענין הלימוד ואעפ"י שההוי' בביהמ"ד תהי' ג"כ רק אחרי ג' חדשים ודו"ק]

המקום הח' בסוכה כ"ה א' ת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה וכו' והא מהכא נפקא מהתם נפקא דתני' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' מי הי' וכו' עוסקים במת מצוה היו שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח וכו' צריכא דאי מהתם ה"א משום דלא מטי זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטי זמן ק"ש אימא לא צריכא עכ"ל הגמ' ומוכח דאין חיוב הבאת פסח לפני ערב פסח. ואולם גם זה יש לדחות כנ"ל דנהי דיש חיוב דפסח גם לפני ערב פסח עכ"ז הרי החיוב הוא רק לעשות דבר בעתיד וע"כ חיוב הטומאה למ"מ שהוא חיוב לעשות דבר מיד עדיף וקודם והא דאמר בגמ' דלא מטי זמן חיובא דפסח הכונה שלא הגיע זמן הקיום בפועל של החיוב

המקום הט' בפסחים ו' א' המפרש והיוצא בשיירא קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך ל' יום זקוק לבער אמר אביי הא דאמרת תוך ל' זקוק לבער לא אמרן אלא שדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אין זקוק לבער א"ל רבא ואי דעתו לחזור אפי' מראש השנה נמי אלא אמר רבא הא דאמרת קודם ל' אין זקוק כו' לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור כו' וברש"י ד"ה אפי' מר"ה נמי דכי הדר בי' בימי הפסח עבר עליו וההיא שעתא לאו ברשותי' הוא דליבטלי' שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו וכשרואהו עובר עליו עכ"ל ומבואר דרבא ואביי נחלקו פה בזה אם יש חיוב המצוה לפני זמן המצוה וס"ל לאביי דאין החיוב לפני הזמן וע"כ אפי' בדעתו לחזור אין מחויב זולת תוך ל' דאז יש חיוב דרבנן להזהר בצרכי הפסח כמו ששואלין ודורשין אז בהלכות הפסח וכפירש"י שם. ורבא ס"ל דיש חיוב המצוה גם לפני זמן המצוה וע"כ אם דעתו לחזור מחויב מאז לבער כדי שלא יעבור ביו"ט בשובו לביתו ורק אם אין דעתו לחזור תליא בתוך ל' וקודם ל' דתוך ל' אפי' באין דעתו לחזור חייב משום דאז כבר חל עליו חיוב השבתה מדרבנן ואפי' אם לא יהי' בביתו ביו"ט כמו שיש חיוב דאוריתא לבער עיו"ט שלא מפאת העבירה ביו"ט דהחיוב דאוריתא חיוב עצמי והחיוב העצמי הזה מתחיל מדרבנן מיום ל' לפני הפסח ובאתי רק להעיר

המקום הי' בפסחים כ"א א' בש"א לא ימכור אדם חמצו לעכו"ם אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח (דקסברי דמצוה לבערו מן העולם ולא שיהא קיים) ובה"א כל שעה שמותר לאכול מותר למכור ר' יהודה בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם לפסח וברש"י דס"ל לריב"ב כב"ש וכותח אינו נאכל מהר שאין אוכלין אותו אלא מטבילין בו והני ל' יום משעה שחל עליו חובת ביעור מששואלין בהלכות הפסח עכ"ל. והנה מדב"ש לא נקטו ל' יום קודם לפסח רק אמרו סתם לא ימכור חמצו אא"כ יודע בו וכו' מוכח דריב"ב ס"ל כב"ש בחדא ופליג עלייהו בחדא דב"ש ס"ל דמצות השבתה הוא שיהי' החמץ מושבת בפסח מן העולם לגמרי ואם ישנו בעולם אפי' הוא ברשות אחר אין זה השבתה וס"ל לב"ש עוד דחיוב המצוה ישנו לפני זמן המצוה וע"כ כל אימת שמוכרו לעכו"ם אם אין יודע שיכלה קודם הפסח אסור למכור מפאת חיוב ההשבתה דפסח וריב"ב ס"ל כב"ש בהא דחיוב השבתה היינו שיהי' החמץ מושבת מן העולם ופליג עלייהו בהא דחיוב המצוה לפני זמן המצוה וס"ל דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה וע"כ אע"ג דחיוב דאך ביום הראשון תשביתו וגו' היא השבתה גמורה שלא יהי' בעולם כלל עכ"ז לפני ערב פסח אין עליו חיוב מה"ת לראות שיתקיים זה בזמנו ורק מדרבנן הוא דיש עליו חיוב זה קודם ל' לפסח מפאת שואלין ודורשין וכו' וכנ"ל ובאתי רק להעיר

המקום הי"א בפסחים ג' ב' בעובדא דההוא ארמאה דהוי סליק ואכיל פסחים כו' א"ל ר' יהודה בן בתירא מאלי' מי קספו לך כתבו שם התוס' ד"ה מאלי' וז"ל וריב"ב שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלוך ברגליו דפטור מפסח כמו מראי' עכ"ל. וכונת דבריהם ביאר הצל"ח שם וז"ל הנה אין כונת התוס' שמי שאין לו קרקע פטור מפסח ופוק חזי שתחלת קושית התוס' לא היה להקשות למה לא עלה ריב"ב לעשות הפסח שזה אינו קושי' דודאי הא בדרך רחוקה פטור ולא מצינו שיהי' מחויב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה אבל הוקשה להם למה לא עלה לרגל שזה מצוה על כל ישראל לעלות איש ממקומו לירושלים להגיע שם לרגל וע"ז תירצו שלא הי' לו קרקע ומי שאין לו קרקע א"צ לעלות לרגל כדלקמן ח' א' וכיון שלא עלה ממילא פטור מפסח וכו' עכ"ל. ומבואר דס"ל לריב"ב דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה וע"כ אין חייב לעלות לירושלים לפני הזמן כדי שיעשה הפסח בזמנו ואזיל בזה לטעמי' דס"ל דרק ל' יום קודם לפסח אסור למכור כותח לעכו"ם אבל קודם ל' שרי משום דאין חיוב המצוה לפני הזמן וכמו שכתבנו [וקצ"ע דא"כ עכ"פ בתוך ל' הי' לו לעלות לירושלים מפאת החיוב דרבנן שיש בל' להכין ולהזהר בצרכי הפסח כמו ששואלין ודורשין וכו' וכמו שאסר במכירת כותח תוך ל' וכמו דמפרש תוך ל' חייב לבער אף באין דעתו לחזור וכנ"ל]. וא"ל דשאני הך דפסח דפטרה תורה בהדיא דרך רחוקה וא"כ לא עדיף חיוב דלפני הזמן מן החיוב דזמן עצמו דדרך רחוקה פוטרת בו דז"א דהתינח למ"ד דדרך רחוקה היינו מאסקופת העזרה ולחוץ משא"כ למ"ד דהוא ה' מילין והכי קיי"ל א"כ הרי התורה פטרתו בזמנו רק כשאין יכול להגיע עוד למקדש לשחוט הפסח (ע' לקמן צ"ג ב' וצ"ד ב') ואז פטרתו התורה מכרת וא"כ אין ללמוד מזה כלל לשלא יהי' מחויב לעלות כשיש עדיין זמן לעלות וז"פ

ודע דמ"ש למעלה בכונת רש"י מ"ק ח' ב' דכ' אהך דמותרין לישא ערב הרגל כלומר מותר לכתחלה וכתבתי דכונתו דנהי דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה עכ"ז איסור דרבנן מיהא יש כמו שאסור לכוין מלאכתו במועד. ונתיישבתי כעת דבפשיטות יש איסור דרבנן ערב הרגל מפאת שואלין ודורשין כו' דיש מכח זה חיוב דרבנן להזהר בכל צרכי ומצות הרגל ל' יום לפניו וכנ"ל ולאו דוקא בפסח שואלין וכו' כ"א בכל הימים טובים הוא כן כמבואר במ"א סי' תכ"ט וז"פ

המקום הי"ב בזבחים ד"ק ע"א מבואר דבמת לו מת קודם חצות ערב פסח מטמא לו משום דבלא"ה אינו יכול להביא פסחו מפאת שהוא אונן ע"ש. וקשה דתיפוק לי' דהא אכתי אין זמן הפסח עדיין ואלו חיוב הטומאה הרי הוא עליו ומדוע יבטל חיוב