לקח טוב עג

הקדש דחי לה לא הוי דיחוי בידים ודו"ק היטיב ואם גם לא תרצה לפרש דבריהם על הכונה הזאת עכ"ז . הדברים נכונים בעצמותם בעזה"י

והנה התוס' במנחות דף ה' ע"א ד"ה אלא כתבו דמחוסר כפורים שהפריש קרבנותיו קודם שהי' ראוי לא חשיב דיחוי ולא דמי לפסח דמבואר בזבחים די"ב ע"א דאי אפרשי' קודם חצות שייך בי' דיחוי עש"ה וראוי להבין סברת החילוק ונראה דלכאורה לפי הכלל הנ"ל דפסול שהיא בבהמת חולין אינו מדחה אותה לבשתוקדש א"כ ה"ה די"ל דזמן הפטור דכל השנה אינו מדחה זמן החיוב דערב פסח אחר חצות ורק פסול שהוא בזמן החיוב הוא שעושה דיחוי אבל פסול שהוא בזמן הפטור אינו מדחה על אחרי זמן החיוב דמזמן הפטור לזמן החיוב הוי כמו מחולין לקדשים ודו"ק היטב. ואולם זכור אני סברא אחת אשר ראיתי עוד בבחרותי בספר פתח הבית שכ' ליישב הא דביוה"כ ח"ש אסור מה"ת אע"ג דלדעת המהרלנ"ח ח"ש מותר מה"ת בדבר שהי' לו שעת הכושר וכמ"ש המל"מ בשמו ה' חו"מ ע"ש ותי' דיוה"כ דהוי אך עשה א"כ הוא בכל השנה אקרקפתא דגברא כמו ביוה"כ שיש עליו חיוב בכל השנה להתענות כשיגיע יוה"כ וכל מצות עשה אקרקפתא דגברא מונחים כשנעשה גדול ומקיים כל אחת בזמנה וא"כ אין החיוב שונה ביוה"כ מבכל השנה משא"כ איסור שהוא על החפץ ע"כ שפיר יש לחלק בין חפץ אסור מעולם לחפץ שהי' מותר ונאסר ובחפץ שייך שפיר ענין שעת הכושר משא"כ בעשה דאקרקפתא דגברא הוא לא שייך ענין שעת הכושר כלל עכת"ד לפי זכרוני וכעת אין לפני ספר פתח הבית לעיין בו. והנה לסברא זאת לא חשוב תוך השנה זמן הפטור כלל ולא דמי כלל לחולין שאינם מדחים קדשים דחולין הרי אין בם קדושה כלל וכלל משא"כ כאן דגם בכל השנה הרי יש חיוב להביא הפסח בערב פסח ע"כ שפיר ראוי לומר דיחוי ודו"ק

ואמנם לענ"ד אין סברתו זאת פשוטה ורק יש מקום ספק בזה אם מצות הנוהגות בזמנים מיוחדים כל עיקר החיוב שלהם הוא רק בשעת זמן המצוה ועד"מ מצות סוכה ולולב חל החיוב על האדם רק בסוכות וקודם לזה אין עליו ענין החיוב או דילמא מאז שנעשה גדול החיוב מוטל עליו לקחת לולב ולישב בסוכה בזמנו ואין שום חילוק בין לפני הזמן לתוך הזמן רק לענין הקיום בפועל שהקיום בפועל הוא רק בתוך הזמן ומפאת הקיום בפועל הוא שנקראו מצות הזמניות מ"ע שהז"ג לפי שאינם דומים לשארי מצות שקיומם תמיד אבל ענין החיוב אין שום חילוק בו בין לפני הזמן לתוך הזמן וכסברת הפתח הבית הנ"ל ויש לי להעיר בזה מכמה מקומות בעזה"י והם

המקום הא' בבעה"מ ספ"ק דשבת דאהא דאין מפליגין בספינה ואין צרין על עיירות של עכו"ם פחות מג"י קודם לשבת כ' הטעם משום דמקום סכנה הם ואפשר שתגרום הסכנה איזה חילול שבת ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש וה"ה להפריש במדבריות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת דאסור עכ"ל

המקום הב' בש"ך יו"ד ססי' רס"ו הביא בשם הרשב"ץ דמילה שלא בזמנה אסור למול בחמישי בשבת משום דיהי' השבת שלישי למילה שהוא יום מסוכן ושמא יצטרך לחלל את השבת עש"ה. ומוכח משני מקומות אלה דחיוב המצוה הוא עוד לפני זמן המצוה דאל"כ לא הי' לנו לחוש בחול לגרם חילול שבת הבא כיון שלפני השבת אין כאן עדיין חיוב השבת כלל וביום השבת עצמו הרי בדין יחללנו כיון דפ"נ דוחה שבת משא"כ אם החיוב הוא עוד לפני השבת לשבות בשבת ביום שיהי' אזי שפיר חייב לראות גם לפני השבת שלא יהי' חילול שבת ביום השבת ודו"ק. ואולם הבעה"מ כ' שם בטעמו של דבר משום דכל ג' ימים קודם לשבת קמי שבתא מיקריין עש"ה וא"כ אדרבה מוכח מזה דאין חיוב המצוה לפני הזמן ורק בג' ימים קודם השבת דוקא הוי החיוב משום דג' ימים הנ"ל שייכי טפי לשבת

המקום הג' בנדה דל"ח ע"א חסידים הראשונים היו משמשים מטותיהם אלא ברביעי בשבת שלא יבואו נשותיהם לידי חילול שבת (שאם התשמיש הוא לפני רביעי בשבת אפשר שתהי' הלידה בשבת ויוצרך לחלל עלי' את השבת) עכ"ל הגמ'. ומוכח דלאו דוקא ג' ימים קודם לשבת יש חיוב השבת כ"א החיוב הוא לגמרי מאז שהרי הך דחסידים וכו' הוי ט' חדשים קודם לשבת ואמנם גם מזה אין ראי' דאדרבה מוכח מזה דרק מידת חסידות הוא אבל מדינא אין חיוב

המקום הד' בנגעים פ"א מ"ד אין רואין את הנגעים בתחלה לאחר השבת (ביום אחד בשבת) ששבוע שלו חל להיות בשבת (ויצטרך לראותו בשבת שיהי' שביעי שלו להחליטו בו או להסגירו ולפוטרו וזה דומה לדן דין בשבת דאסור. הרמב"ם והרע"ב) וכו' עכ"ל המשנה ומוכח מזה לפי דרכנו דחיוב השבת הוא עוד יותר מג' ימים קודם לשבת וכמובן

המקום הה' בשבת קל"ב ע"ב דקא' דהא דצרעת דוחה את העבודה (שכהן מנוגע אסור לקוץ בהרתו כדי שיוכל לעבוד) לאו משום דחמירא צרעת הוא אלא משום דגברא הוא דלא חזי (שכהן מנוגע אינו ראוי לעבודה) ופריך אמאי ויקוץ בהרתו ויעבוד ומשני מחוסר טבילה וברש"י מחוסר טבילה ולא חזי לעבודה בהאי יומא ומשום למחר דליתי' לעבודה קמן לא מדחי עכ"ל. והנה אין סברת רש"י משום דבעינן בעידנא דלגבי כללא דבעידנא הרי אין חילוק בין יום זה ליום מחר דכל שאין דחיית העביר' עם שעת קיום העשה ממש הרי לא חשוב בעידנא ואפי' אם תתקיים העשה בו ביום אחרי העביר' וכמפורש להדיא בביצה ד"ח ע"ב. ותו שהרי בש"ס שבת שם קאי התם בה"א דלא בעינן בעידנא כלל בדחיית עשה לל"ת דר' אשי הוא דחדית התם בתר הכי בגמ' דבעינן בעידנא עש"ה. ועל כרחך סברת רש"י הנ"ל היא דאפי' אי לא בעינן בעידנא עכ"ז מצוה של מחר אי אפשר שתדחה עביר' דהיום וזהו על כרחך מטעמא דמצוה של מחר אין החיוב שלה היום כלל וע"כ אין העבודה של מחר דוחה קציצת הבהרת דהיום לפי שאין עליו היום כלל החיוב לעבוד למחר ולמחר הוא שחל החיוב הזה וזהו שכ' רש"י דמשום למחר דליתי' לעבודה קמן לא מדחי וה"ה באותו יום עצמו כל שאין העבודה לפניו ואין עליו החיוב לעבוד אותה א"א שתדחה איסור וכגון עבודת תמיד של בין הערבים אסור לו לעבור עביר' עבורה קודם חצות כיון שעדיין לא הגיע זמנה ולא חל עליו החיוב לעשותה אלא דכיון דהגמ' קושטא דמילתא אמרה דמחוסר טבילה וא"כ הרי לא יהי' ראוי באמת עד למחר ע"כ נקט רש"י דמשום למחר דליתי' לעבודה קמן וכו' אבל עיקר הטעם הוא רק מפאת דליתי' לעבודה קמן דרק עבודה שכבר הוא זמנה וחל עלי' החיוב לעשותה אזי העבודה הזאת דוחה איסור קציצת הבהרת אעפ"י שאיננו בעידנא ממש שאחרי הקציצה הוא שעושה העבודה אבל כל שאין זמן המצוה עוד אזי אין עליו חיוב שלה כלל ואסור לו לעבור עביר' עבורה כיון שאין החיוב המדחה עדיין כאן ודו"ק [ואולם