לקח טוב עב

גרעון גם בו כיון שאוסרו באכילה ובהנאה וא"כ שפיר שם פסול עליו גם בהיות הבהמה חולין ושוב שפיר בטל לגמרי גם אז אפי' לגבי גבוה וכמובן משא"כ פסולים הבלתי אוסרים בחולין רק בקדשים שפיר ניתן להאמר כדברינו דבשעת היות הבהמה חולין אין עליהם שם פסול כלל. ויש להתאים סברא זאת בדברי הגמ' תמורה די"ז ע"א דקאמר דמקדיש בהמה טריפה לתמורה אין חל עלי' קדושת הגוף דמה בהמה טמאה לא קרבה ולא נחתה לה קדושת הגוף אף טריפה דלא קרבה לא נחתא לה קדושת הגוף א"ל ר' פפא לרבא הרי בע"מ דלא קרב ונחתא לי' קדוה"ג וכו' ומשני לא דמיא לבע"מ בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה לאפוקי בע"מ דמותר באכילה עכ"ל הגמ'. וזה מתאים להדיא עם מה שכתבנו דכונת הגמ' היא דכיון דחזינן דגזרה תורה דמום נחתא עליו קדוה"ג בתמורה ובהמה טמאה לא נחתא לה קדוה"ג ע"כ אנו דנין בזה מסברא ואומרים דסבת החילוק היא מפאת שדבר האוסר באכילה גם בחולין כבהמה טמאה שאסורה באכילה גם בחולין א"כ ענין הגרעון שלה הרי נמצא כבר גם בהיות הבהמה חולין כיון שהבהמה אסורה באכילה מכח הגרעון שבה וע"כ שפיר הגרעון הזה מונע מלחול קדושת הגוף משא"כ מום דאינו אוסר בחולין וע"כ בהיות הבהמה חולין אין המום עדיין גרעון כלל וע"כ אינו מונע חלות הקדוה"ג ואחרי חלות הקדושה הוא שנעשה המום גרעון אל הקדושה וע"כ גם טריפה דאסורה באכילה שפיר יש לדונה כבהמה טמאה ולא כבע"מ ודו"ק היטב

ואולם הנה עדיין יש לעיין קצת בדברי הרמב"ם ז"ל ה' איסורי המזבח פ"ו ה"ו הנ"ל שכ' דמי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן כשרין ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו עכ"ל. וא"כ כיון שטומאה הרי היא פסול גם בחולין וכמבואר בש"ס פסחים דפ"ב ע"ב דפריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ל"ל (הרי כל פסולי קדשים הילכתא גמירי להו דטעונין שריפה ע"ש) ומשני ההוא לגופי' אצטריך דסד"א כל פסולי קודש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא דמה ונשחטו בלילה דבשריפה דליתנייהו בחולין אבל נטמאו דבחולין נמי מיפסיל אימא הואיל ואיתעביד בי' עובדין דחול אימא לא ליבעי שריפה ותסגי לי' בקבורה קמ"ל עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דטומאה היא פסול גם בחולין וא"כ שוב אם דנין כאן דין דיחוי וכדברי הרמב"ם הנ"ל לא הי' לנו לחלק בין נטמאו ואח"כ הקדישן ובין הקדישן ואח"כ נטמאו שהרי מה שאין הפסול עושה דיחוי בחולין על אחרי ההקדש הרי הוא רק מטעם לפי שבחולין אין המום וכדומה עדיין פסול כלל ואין כאן דבר כלל שיעשה הדיחוי וכנ"ל וא"כ טומאה שהיא פסול גם בחולין שפיר ראוי שיעשה דיחוי גם בחולין. ואמנם דברי הגמ' דפסחים הנ"ל צריכין ביאור דטומאה הרי אינה פוסלת בחולין כלל דחולין טמאים הרי מותרים באכילה וי"ל בכונת הגמ' דעכ"פ ענין הטומאה הרי נוהג בחולין שחולין ג"כ מקבלים טומאה ויש בם תיעוב הטומאה משא"כ ענין לינה ויציאה שאין שייך בחולין כלל וכלל ענין התיעוב והגרעון שבהם ודו"ק. ואולם י"ל עוד דכונת הגמ' היא על מעשר ותרומה שהטומאה אוסרתם והם אסורים באכילה כשהם טמאים והם ג"כ הרי נקראים חולין לגבי קדשים וכמבואר בקידושין דמ"א ע"ב מה לתרומה שכן ישנה חול אצל קדשים ע"ש וע"כ קדשים שנטמאו שפיר מיקרי דאיתעביד בהו עובדין דחול אבל מי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן דבשעת הטומאה חולין גרידי הן ואין המים אסורים ע"י הטומאה ע"כ שפיר אין הטומאה פסול כלל ושפיר אינו עושה דיחוי ויש להאריך עוד הרבה בענין זה ובאתי פה רק להעיר

ודע דסברת התוס' יומא הנ"ל דאע"ג דפסול הנולד בקודש עושה דיחוי עכ"ז פסול הנולד בחולין אינו מדחה לכשיוקדש יש לה דוגמא בסוטה מ"ו א' דמצריך תרי קראי להתיר למזבח בהמה שנעבדה בה עבודת איסור (חורש בשבת וכדומה) דאי מחד קרא ה"א ה"מ היכא דעביד בה כשהיא חולין אבל עביד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו קמ"ל ע"ש. הרי דאע"ג דעבודת איסור בקודש פוגם ואוסר למזבח עכ"ז בעובד בחולין אין בכחו לפגום ולאסור לכשיוקדש וצע"ק הא דאסרי' רובע ונרבע ומוקצה וכו' למזבח ולא מצרכינן תרי קראי לנרבעו כשהן חולין ולנרבעו כשהן מוקדשין ובתמורה ל' ב' מחלק בין נרבעו כשהן חולין לנרבעו כשהן מוקדשין לענין הולדות אבל לא לענין הקרבן עצמו עש"ה ויש להאריך בזה ואכ"מ

ודע עוד דעפ"י כלל הנ"ל היוצא מתוס' יומא הנ"ל דדיחוי שייך רק בקדשים אבל לא בחולין ופסול שהוא בבהמה בעודה חולין אינו מדחה אותה לכשתוקדש הנה יש לי להבין בזה דברי התוס' פסחים דצ"ו ע"ב ד"ה קודם דאהא דתנן התם הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים (וברש"י הפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון קודם שחיטת השני דהי' עומד לפנינו בשעת שחיטה הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח וזה שלא הקריבו הרי דחהו בידים הילכך לא יקרב עוד הוא עצמו שלמים דאין זה מותר הפסח אלא פסח דחוי ולפיכך ירעה עד שיסתאב וכו') כתבו הם ז"ל וז"ל וטעמא דדחי' בידים כדפירש"י ואפי' רב דאמר אין בעלי חיים נדחין ופליג על ר' יוחנן ביומא ס"ד א' היינו דוקא כגון דלא דחי' בידים וכו' וא"ת והא משמע דפליג בפ"ק דקידושין דף ז' דא"ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' קדושה ואינה קריבה משום דנדחה בתחלה כשהקדיש חצי' ודייק עלה ש"מ בעלי חיים נדחין ומשמע דרב פליג וי"ל דכיון דדרך הקדש דחי לה לא מיקרי כל כך דיחוי בידים עכ"ל. ונראה הבנת דבריהם דכיון דדיחוי לא שייך בחולין וכנ"ל ע"כ רק פסח שהוא קדוש מכבר ובשעת זמן שחיטה הדחה אותו ע"י ששחט את השני א"כ הרי הדחה הקדש בזה וע"כ שפיר גם רב מודה דאמרינן דיחוי כיון דדיחוי בידים הוא משא"כ בבהמה של ב' שותפין שהקדיש חצי' שלפני ההקדש הרי הית' הבהמה חולין וא"כ מה שהקדיש חצי' הרי הדחה רק חולין בזה והי' הדיחוי בידים רק בחולין וע"כ אין זה יכול לעשות דיחוי כלל ונהי שאחרי שהקדיש חצי' ויש בחצי' ההוא קדושה הנה הקדושה הזאת נדחית מפאת שאי אפשר להקריב חצי בהמה וע"כ גם אחרי שלקח חצי' השני' אינה קריבה מטעמא דדיחוי לר' יוחנן עכ"ז זה הדיחוי אשר בההקדש עצמו בזמן מציאותו מפאת שאי אפשר להקריבו הרי זהו שוב רק דיחוי מאליו ולא דיחוי בידים דהדיחוי בידים הרי הוא רק בשעת המעשה של האדם וע"כ הדיחוי בידים ע"י ההקדש עצמו איננו מפסיד כלל דכמו דבדיחוי מאליו לר' יוחנן אמרי' דיחוי רק בקדשים אבל לא בחולין וכנ"ל ה"נ בדיחוי בידים לרב הוי רק דיחוי אם הדיחוי בידים הוא בקדשים (דהיינו כשמדחה בידים דבר הקדוש כבר מלפני הדיחוי אבל לא היכא שהדיחוי בידים הוא ע"י ההקדש עצמו שאז הרי הדיחוי בידים הוא רק בחולין דנהי דאחרי חלות ההקדש גם ההקדש דחוי מפאת שא"א להקריבו עכ"ז אחרי החלות הרי כבר נסתלקה מעשה האדם ואין כאן דיחוי בידים עוד. וזהו שכתבו התוס' דכיון דדרך