לקח טוב סט

לילה פיסול ודיחוי מהקרבה כמו אבדה ואין כאן מקום להאריך יותר בזה

ומעתה נראה גם לענין דיחוי דכיון דחולין אסורים בהקרבה מה"ת למ"ד דחב"ע דאורייתא וא"כ מה שהבהמה הוא חולין אין לך פסול גדול מזה וא"כ שוב אין שום פסול חל עלי' בעודה חולין ורק אם נולד בה פסול בעודה חולין והקדישה ועוד בה הפיסול ההוא ע"כ שפיר חל הפיסול אחרי ההקדש כיון שע"י ההקדש פקע הפיסול שמפאת היותה חולין וע"כ שפיר חל אז הפיסול המאוחר הנולד בה והוי כמו לענין אין אחע"א דמבואר ביבמות דל"ב ע"א דהאיסור המאוחר מיתלא תלי ואם פקע האיסור הראשון אזי חל אז האיסור המאוחר ע"ש משא"כ היכא דנולד בבהמה פסול בהיותה חולין ונסתלק הפסול ג"כ עוד בהיותה חולין ואחרי כן הוא שהקדישה אזי שפיר לא שייך כאן דיחוי כלל כיון דבשעה שנולד הפסול הרי לא חל כלל מטעמא דאין הפיסול חל על פיסול דחולין וכנ"ל ועתה אחרי שהקדישו הרי כבר נסתלק הפיסול לפני זה ואיננו במציאות עוד וא"כ הוי כאלו לא הי' כאן שום פסול אחר מעולם רק מה שהבהמה הית' חולין וא"כ לא שייך כאן דיחוי כלל דהפסול מפאת היות הבהמה חולין הרי גזה"כ הוא שאין עושה דיחוי כיון דכל קרבן כן הוא שהוא חולין לפני הקדישו

ואולם יש לפקפק בזה ולומר דמה שהבהמה חולין זה איננו פסול ונהי דחב"ע דאורייתא עכ"ז איסור הוא דהוי להקריב חב"ע אבל איננו פסול וע"כ י"ל דלא שייך כאן הא דאין פסול חל על פסול ואולם אין זה ברור וי"ל. ג"כ דחולין חשוב שפיר פסול ועיין בתמורה י"ז א' דמבואר שם דבע"מ מיקרי פסול חסרון והארכתי בזה לעיל אות א' וא"כ הרי מבואר דחסרון הוא ג"כ פסול וחסרון המום הרי הוא רק חסרון מגוף הקרבן ומחומרו וא"כ חולין שהן חסרים כל הקדושה שהוא צורת הקרבן ואין לך חסרון גדול מזה א"כ לא כל שכן שיקרא החסרון הזה פסול ופסול חסרון הוא כמו בע"מ ושפיר יתכנו דברינו דאין פסול חל על פסול. ואמנם גם אם נאמר דחולין לא הוי פסול רק איסור ג"כ יש מקום לדברינו וזה שהרי כל דין דיחוי נלמד רק מבע"מ מדכתי' בי' כי משחתם בהם ודרשי' בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא שאר כל הפסולין כיון דנדחו ידחו וכמבואר בסוגין וא"כ אין לדון מזה רק על פסול שיש בו איסור ג"כ וכמו בע"מ שאסור להקריבו מכח המום ופסול כזה הוא שבכחו לעשות דיחוי משא"כ פסול הנולד בבהמה בעודה חולין דאין איסור הקרבה מכח הפסול ההוא כיון דלענין איסור הרי גם חולין אסורין להקרבה למ"ד דחב"ע דאוריתא וא"כ הרי אין איסור חל על איסור וא"כ שוב פסול כזה אינו דומה למום וע"כ אין בכחו לעשות דיחוי כלל ולא מיבעי' אי נימא דענין דיחוי איננו מפאת הפסול בעצמותו ושאין הפסול בעצמותו עושה הדיחוי כי אם איסור ההקרבה שמכח הפסול הוא הוא שעושה הדיחוי דודאי דלא שייך דיחוי בפסול הנולד בבהמה בעודה חולין כיון דאין שם איסור הקרבה מכח הפסול ההוא כיון דאאחע"א וכנ"ל אלא אפי' נאמר דעצם הפסול הוא הוא שעושה הדיחוי עכ"ז כיון דפסולא דדיחוי מבע"מ הוא דילפינן לי' ע"כ שפיר יש להצריך פסול שיהי' דומה למום ממש שיש בו איסור ג"כ וע"כ פסול שאין עמו איסור ואינו דומה למום שפיר י"ל דאינו עושה דיחוי וכמובן

והנה עכ"פ נתחדש לך בדברינו אלה דין מחודש דהיכא דהי' מום עובר בקרבן ונולד בו פסול אחר בזמן היות בו המום ונסתלק הפסול האחר תחלה ואחר כן עבר גם המום דהקרבן הזה כשר הוא ואין אומרים בו דין דיחוי כיון דבשעה שנולד הפסול הרי לא חל כלל מטעמא דאין הפסול חל על פסול דמום ולפני הסתלקות המום הרי כבר נסתלק הפסול לפני זה ונמצא שלא הי' פסול אחר כלל בקרבן זה רק פסול המום לבד ובבע"מ הרי גזה"כ הוא דמום עובר כשר ודלא אמרי' דיחוי ויש להמציא עוד כמה חידושי דינים בסברא זאת ותן לחכם ויחכם עוד

עוד יש לי לתת טעם רביעי בעזה"י להא דפסול הנולד בבהמה בעודה חולין אינו מדחה אותה לכשתוקדש וזה דנלענ"ד דכל עיקר ענין פסולי קדשים האוסרים רק בקדשים ולא בחולין כגון מום וכדומה אזי ענין הפיסול שלהם שייך רק בקדשים אבל בחולין אין שייך ענין הפיסול כלל שהרי כיון שמום וכדומה אוסר רק בקדשים א"כ רואין אנו בזה שהמום פוגם רק בקדושת הדבר והוא מתנגד והפיכי רק אל הקדושה אבל לא לעצמיות הדבר כלל וע"כ חולין בעלי מומין מותרים באכילה וא"כ ממילא כשהבהמה עדיין חולין ואין בה קדושה עוד א"כ הרי אין המום וכדומה פועל בה כלל וכלל וא"כ הרי אין כאן עדיין פסול במציאות כלל ואין כאן שום דבר שיעשה דיחוי והבנת ענין פסול שייך רק בבהמת הקדש שאז קדושת הבהמה נפסלת ונפגמת ע"י המום אבל כל זמן שהבהמה חולין הרי אין המום פועל כלל ואין כאן עדיין פסול כלל והנה לכאורה יש לפקפק בזה ולומר דמאן לימא לן דמום וכדומה פוגם רק בקדושת הדבר דילמא הקרבת מום וכדומה אסור גם בחולין כמו בקדשים וכשמקריב בהמת חולין בעלת מום עובר באמת אהקרבת בע"מ מלבד האיסור דחב"ע וא"כ שוב המום הוא פוגם ופוסל גם בחולין אלא שהוא דבר הפוסל רק לגבוה ואינו אוסר להדיוט אבל לגבוה גם בחולין הוא פסול כמו בקדשים

ואמנם נראה ודאי שאין הדבר כן ושחולין אין בם איסור הקרבת מום כלל ורק איסור חב"ע הוא דאית בהו וע' בתוס' יבמות דל"ב ע"ב ד"ה בעל מום ששימש בטומאה שכתבו וז"ל הא דלא נקט זר היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתי' דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' עכ"ל וא"כ ה"ה מום ושארי הפסולין דכתיבי בקדשים מנא לן לאוסרם בחולין ודו"ק. ועוד נראה מסברא דכמו דאשימוש בטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים ה"נ כל פסולי קדשים הוו פיסול רק בקדשים אבל לא בחולין ודו"ק. ועוד דכיון דהתורה הזהירה רק מהקריב הפסולים ההם א"כ כיון דחולין אין עליהם שם הקרבה כלל וכמובן א"כ הרי אין עושה מעשה העביר' כלל בחולין וכבר כתבתי כן למעלה בכלל ב' למושכל ראשון שהמקריב בהמת חולין על המזבח אינו עובר רק משום חב"ע לבד ושאין שום חילוק בין מקריב בהמת חולין בריאה למקריב בהמת חולין טריפה דבשניהם האיסור אך משום חב"ע לבד אבל לא משום הקרבת טריפה ע"ש והמושכל הראשון נראה כן באמת וכן מוכח ג"כ להדיא בש"ס קידושין דנ"ז ע"ב דקאמר דאסור לשחוט חב"ע משום שנא' כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה ואין לי אלא תמימין הראוין ליקרב מנין לרבות בעלי מומין כו' עכ"ל הגמ'. ואי איתא דאיסור הקרבת בעל מום לגבוה הוא בחולין כמו בקדשים א"כ מה זה שאמר מנין לרבות בעלי מומין הרי שחיטת קדשים בעלי מומין בלא"ה אסורה בלאו וכמבואר בתמורה דף ו' ע"ב ואם כן הרי בלא"ה עובר בלאו. וזה דוחק לומר דבא לאשמעינן דגם זולת הלאו דמום עובר עוד אלאו הבא מכלל עשה דכי ירחק