לקח טוב סח

קודש תחלה ועתה ע"י המעילה נעשה חולין ונעשה איפוא עתה מין חדש וא"כ הרי זה המין החדש שהוא עתה לא נדחה מעולם ולא שייך בי' דיחוי וכמו דלא שייך דיחוי מהאי טעמא מחולין לקדשים וכנ"ל א"כ ה"ה מקדשים לחולין וכמובן

עוד יש לי לתת טעם שלישי בעזה"י להא דלא אמרינן דיחוי היכא שהפיסול הי' בעוד הבהמה חולין ונסתלק לפני ההקדש וזה עפ"י המבואר בחידושי במקום אחר לחדש דכמו דקיי"ל דאין איסור חל על איסור ה"נ אין פיסול חל על פיסול ודייקנא לה מהא דאמרינן בש"ס מנחות דנ"ו ע"ב הכל מודים במחמץ אחר מחמץ (במנחה) שהוא חייב דכתי' לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ וכו'. ושם דנ"ז ע"א איתא כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ כשירה ולא פסולה מכאן אמרו המחמץ את הכשירה (מנחה כשיר') חייב ואת הפסולה פטור בעי ר' פפא חימצה (חימץ את המנחה) ויצאת וחזר וחימצה מהו כיון דיצאת איפסלא לה ביוצא וכי הדר מחמיץ לה לא מיחייב עלה וכו' או דילמא כיון דחימצה (תחלה) פסול יוצא (תו) לא מהני בה וכי הדר מחמיץ לה מיחייב עלה משום מחמץ אחר מחמץ עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דכיון דיש כבר פיסול במנחה מפאת החימוץ ע"כ נסתפק ר' פפא לומר דלא מהני בה תו פיסול יוצא וזהו כדברינו דאין פיסול חל על פיסול וע"כ אין בה במנחה זו אלא פיסול חימוץ בלבד וע"כ כי חזר וחימצה שפיר יש לחייבו כיון דבמחמץ אחר מחמץ הרי יש גזה"כ שהוא חייב וכנ"ל ואם שמדברי רש"י מנחות שם מוכח לכאורה דדברי ר' פפא הנ"ל יש להם סברא אחרת עכ"ז כבר הארכתי בחידושי להוכיח שדברי רש"י ודברינו מתאימים יחדיו ואין כאן מקום]

ועיין עוד בזבחים דק"ט ע"ב דתנן התם הקומץ והלבונה והקטורת וכו' שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ חייב וכו' וכולן שחסרו כל שהו והקריבן בחוץ פטור עכ"ל המשנה. ובגמ' שם ק"י א' איבעי' להו חסרון דחוץ (הוציאן שלימים לחוץ ונחסר מהן בחוץ) שמי' חסרון או לא מי אמרינן כיון דנפק אפסלו להו ביוצא מה לי חסר מה לי יוצא וכו' עכ"ל הגמ' וזהו ג"כ כדברינו הנ"ל דפיסול דחסרון אינו חל על פיסול יוצא ונמצא שאין כאן רק פיסול יוצא לבד וע"כ שפיר ראוי שיתחייב ככל מקריב בחוץ דחייב ואעפ"י שכבר נפסל הקודש מטעם יוצא מיד בצאתו לחוץ

וע"ע בזבחים דצ"ט ע"א דדרשי' התם הכהן המחטא אותה יאכלנה כהן המחטא (הראוי לעבודה) יאכל (חולק באכילת הקדשים) שאינו מחטא אינו אוכל וכו' ופריך הרי בעל מום דאינו ראוי לעבודה וחולק ומשני בעל מום רחמנא רביי' דכתי' כל זכר בכהנים לרבות בע"מ וכו' בעי ר"ל בע"מ והוא טמא מהו שיחלקו לו כיון דלא חזי (לעבודה) ורחמנא רביי' מה לי בע"מ ומה לי בע"מ והוא טמא וכו' עכ"ל הגמ' ולדברינו הנ"ל י"ל דהאיבעי' היא היכא דהי' בע"מ תחלה ואח"כ נטמא דאז ראוי לומר דאין פיסול טומאה חל על פיסול מום ונמצא שאין בו רק פיסול מום לבד וע"כ שפיר איבעי לי' שיחלק כיון דפיסול מום רחמנא רביי' שיהא חולק

ובחידושי שם ביארתי עוד בזה דברי הגמ' פסחים דצ"ג ע"ב אמר עולא איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול לכנוס בשעת שחיטה וכו' ופריך הרי טמא שרץ דאין יכול לכנוס בשעת שחיטה וסבירא לי' לעולא גופי' דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו' ומשני דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא וכו' עכ"ל הגמ'. ודברי הגמ' אלה נפלאו מהבין וע"ש בתוד"ה ואין שכתבו וז"ל קצת תימא דכשהוא עומד חוץ לעזרה והוא ערל או טמא חייב בפסח ואם ימול ויטהר יופטר וכו' עכ"ל. ואולם עפ"י דרכנו האמור י"ל עפ"י מאי דס"ל לר' ששת בפסחים דצ"ב ע"ב והכי קיי"ל דמי שהי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו דלא הורצה משום דמדחי דחיי' רחמנא (למי שהוא בדרך רחוקה) כטמא עש"ה ומבואר בזה דדרך רחוקה פיסול הוא כשאר הפסולים וע"כ כיון דאין פיסול חל על פיסול וכנ"ל לכן שפיר אין דרך רחוקה לטמא דאין פיסול דדרך רחוקה חל על פיסול טומאה וע"כ שפיר שוחטין וזורקין על טמא שרץ דכיון דפיסול דדרך רחוקה אינו חל עליו נמצא שאין בו רק פיסול טומאה לבד ופיסול הטומאה הזה הרי ס"ל לעולא דאינו מונע את ההקרבה כיון דיהי' ראוי לאכילה באורתא

ויתיישב בזה קושית התוס' פסחים ד"פ ע"א ד"ה משלחין דאהא דאמרינן התם היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין וכו' אמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. ובתוס' כתבו וז"ל פי' אחד מן הטהורין וכו' וקשה לריב"א אדרבה ישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה דהשתא הוו טהורין רובא ועבדי בטהרה דבכולא שמעתין אמרינן דמהדרינן אטהרה ותי' דעולא גופי' אמר לקמן דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ולא יהי' מועיל שילוח טמא דלעולם הי' מצטרף עם אותם שבירושלים ואין נראה לר"י דטעמא דאין דרך רחוקה לטמא הוא משום דכשהוא בירושלים נמי אינו יכול לעשות פסחו אלא ע"י שליח אבל הכא שפיר יש דרך רחוקה לטמא כיון דעם טמא זה יש מחצה טמאין וא"כ אם הי' בירושלים הרי הי' יכול בעצמו לעשותו (וכמבואר שם בסוגי' דמחצה טמאין ומחצה טהורין מדינא הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן אלא דלכתחלה מהדרינן שלא יהי' קרבן ציבור חלוק וע"כ משלחין אחד מהן לדרך רחוקה לעולא כדי שיעשו כולם בטומאה ולא יהי' קרבן ציבור חלוק) וכו' עכ"ל. ואולם לפי דברינו דהא דאין דרך רחוקה לטמא הוא משום דאין פיסול חל על פיסול וע"כ אין פיסול דדרך רחוקה חל על פיסול טומאה וכנ"ל א"כ קושית התוס' הנ"ל מיושבת בפשיטות וזה עפ"י המבואר בפסחים שם דפ"ד ע"א דפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם משום דדרשינן ועצם לא תשברו בו בו בכשר ולא בפסול והאי נמי פסול הוא וברש"י דכיון דטומאה רק דחוי' בציבור ולא הותרה ע"כ אכתי פסול מיקרי עש"ה וא"כ שוב גם כאן שפיר אמרי' ג"כ דאין דרך רחוקה לטמא דנהי דאם הי' בירושלים הי' יכול לעשות פסחו מפאת שהיו אז מחצה טמאין ומחצה קרוים ציבור וטומאה דחוי' בציבור וכמבואר בגמ' שם עכ"ז הרי גם בכה"ג אכתי פסול מיקרי וכנ"ל וא"כ אכתי הרי אין פיסול דדרך רחוקה חל על פיסול טומאה ושפיר אמרינן גם כאן סברא דאין דרך רחוקה לטמא ודו"ק היטב כי זה נכון מאוד בעזה"י

וע"ע בש"ס תמורה דכ"ב ע"א ופסחים דצ"ז ע"א דקאמר רבא התם דאבידת לילה לאו שמה אבידה (לענין חטאת שנאבדה בלילה והפריש אחרת, תחתי' וכו') וי"ל שזה ג"כ מטעם הנ"ל דאין פסול אבידה חל על פסול לילה ונהי דלילה לאו פיסול הוא בעצמות הקרבן ורק שאין זמן הקרבה אז והאדם הוא שמונע מלהקריבו אז עכ"ז הרי גם אבידה איננו פיסול בעצמות הקרבן דודאי הקרבן גופי' כשר הוא בכל מקום שהוא ולגבי אדם הוא שנחשב פיסול ודיחוי מפאת שנאבד ממנו ואינו יודע היכן הוא וע"כ שוב שפיר אין פיסול אבידה חל על פיסול לילה הקודם לו דלגבי אדם הוי