לקח טוב סו

שהוא ג"כ ראוי להקדש זה בעצמותו וע"כ יש בהקדיש חצי' כו' עכ"פ יותר ראויות מבמחוסר זמן וכמובן ודו"ק היטב

ג) התוס' ביומא שם בא"ד כתבו בזה"ל אפי' לר' יוחנן דס"ל בפ"ק דקדושין דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ואפי' בבעלי חיים גבי בהמה של ב' שותפין שהקדיש חצי' וחזר ולקח והקדיש חצי' דקדושה ואינה קריבה לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחוי' ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אע"ג דבעידנא דאקדשי' לא חזיא להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב לי' ולא אמר דיחוי מעיקרו הוא וכו' עכ"ל וכ' המהרש"א ז"ל ע"ז וז"ל ולא ידענא מה תיקנו דבבהמה של ב' שותפין נמי משעה שהקדישה הית' דחוי' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנראה מדבריו שהוא ז"ל הי' מפרש דמה שכתבו התוס' דהתם משעה וכו' קאי אמתוסר זמן וע"ז הקשה מה שהקשה אבל לפי קטנות דעתי נראה פשוט דכוונתם דבבהמת שותפין משעה שהקדישה היתה דחוי' משא"כ במחוסר זמן דכשמקדישו לאחר ח' הרי הוא ראוי משעת ההקדש ומה שלא היה ראוי להקדיש ולהקריב כשהי' חולין לפני ח' זה לא איכפת לן והסברא בזה פשוטה דכיון דחזינן דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא אם כן הראויות גורם שיהיה בכח הפסול להדחות על כן אם הפסול הוא כשהוא הקדש אז ההקדש עצמו נחשב לקצת ראויות על כל פנים ועל כן הפסול עושה דיחוי לר' יוחנן אף בדיחוי מעיקרא מה שאין כן כשהיה הפסול רק בעודה חולין שלא היה בה אז ראויות ההקרבה כלל על כן אם סר הפסול קודם שהוקדשה אינו מדחה אותה לכשתוקדש [וע' באות הקדום שהסברתי הא דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא משום דהפסול פועל ביותר לפי, גודל המעלה עש"ה וע"כ גם כאן כשיש כאן הקדש שהוא קצת מעלה עכ"פ ע"כ אדרבה הפיסול פועל בו להדחותו גם על אחרי הסתלקות הפיסול יותר משהוא פועל בחולין שאין בה מעלה כלל עי' היטב באות הקדום ותבין ולפי"ז כשמקדישה תוך ח' אה"נ דלס"ד דתוס' הנ"ל לר' יוחנן דחוי' לעולם ואל תתמה ע"ז דאם הי' דין זה מוכרח דכשהקדישו תוך ח' ראוי לאחר ח' א"כ בתוס' ישנים ד"ה מי באותו עמוד שהקשו ג"כ לר' יוחנן דס"ל דיחוי מעיקרא דאמאי לא יליף ממחוסר זמן עש"ה עדיפא ה"ל להקשות גם לרב דכשהקדישו תוך ח' נימא דיחוי כיון דדחי' בידים ואז הרי גם רב מודה ואפילו בדיחוי מעיקרא וכמ"ש התוס' ישנים בעצמם בדיבור שלפני זה עש"ה. אלא ודאי אין זה קושי' דאה"נ כשהקדישו תוך ח' דחוי הוא וממה שהכשירה תורה כל קרבן אעפ"י שהי' פעם מחוסר זמן הרי אין להכריח רק דפיסול דמחוסר זמן בעודה חולין אינו מדחה אותה לכשתוקדש אח"כ כדינה ולא שאינו מדחה אם תוקדש תוך ח' אלא דאליבא דאמת למסקנת התוס' בא"ד וכן למסקנת הת"י שם גם בהקדישו תוך ח' לא שייך דיחוי לכ"ע אבל עכ"פ א"א להקשות מזה וז"פ

והנה לדעת רש"י בבכורות דכ"א ע"ב ד"ה ליליף דהקדש אינו חל על מחוסר זמן כלל ע"ש א"כ א"צ לכל זה כיון דלא משכחת כלל למחוסר זמן שהקדישו תוך ח' שהרי אפי' הקדישו אין ההקדש חל. אולם, התוס' בזבחים קי"ד ב' ד"ה היתר כתבו דהקדש חל אמחוסר זמן ע"ש. והנה הא דאמרינן בחולין דפ"א ע"א דמחוסר זמן ניתקו הכתוב לעשה דמיום השמיני והלאה ירצה וכו' אין הכונה דכשהקדישו תוך ח' גילתה תורה דיוקרב לאחר ח' רק הכונה דאיסור ההקרבה תוך ח' ניתקו הכתוב ועשה מאיסור לאו איסור עשה וכמ"ש התוס' שם ד"ה הנח ע"ש. ועל פי ביאורנו זה בדברי התוס' יומא הנ"ל שפיר כתבו ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה יום להרצאה אלמא דאף ע"ג דבעידנא דאקדשי' (דהיינו בלילה) לא חזי להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב לי' וכו' וכמו שהעתקתי דבריהם ונראה מדבריהם אלה להדיא שכיוונו למה שביארתי דמחוסר זמן אינו דחוי משעת ההקדש כשמקדישו אחר ח' וע"ז שפיר הקשו אהא דלילה לקדושה יום להרצאה דכשמקדישו בלילה שאינו ראוי אז להקרבה שוב שפיר נימא דיחוי וביאור פשוט הוא לפי קטנות דעתי וע"כ לא זכיתי להבין בזה תמיהת המהרש"א ז"ל

והנה עפ"י ביאורנו זה בדברי התוס' יומא הנ"ל הנה יוצא מדבריהם כלל גדול דדיחוי אמרי' רק בקדשים אבל אם הי' פיסול בבהמה בעודה חולין ונסתלק הפיסול אין בכחו להדחותה לכשתוקדש. והנה מצאתי כלל זה מפורש ג"כ ברמב"ם ה' איסורי מזבח פ"ו ה"ו וז"ל מי החג שנטמאו והשיקן וטהרן (ע"י ההשקה) אם טהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכין ואם הקדישו ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו עכ"ל. ודין הרמב"ם ז"ל הנ"ל מקורו בש"ס פסחים דל"ד ע"ב ולא הוזכר בגמ' שם טעמא דדיחוי רק הטעם שמעלה עשו בקדשים שלא יועיל בה השקה וזריעה לטהרם עש"ה ואין כאן מקום לדבר בזה ועכ"פ מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל נמצינו למדין בהדיא דפיסול הנולד בחולין אין בכחו להדחות על אחרי ההקדש

והנה למעלה כבר כתבתי טעם לזה ואמנם יש לי לומר עוד סברא אחרת בזה עפ"י המבואר בש"ס מכות דכ"ב ע"א המנהיג והמרביע בשור פסולי המוקדשין לוקה ופירש"י שם ד"ה המרביע דטעמא דמילתא דהואיל והוא קצת חולין שהרי מותר באכילה מחוץ לפתח אהל מועד וכו' ובקצת הוא כקדשים דאסור בגיזה ועבודה על כן כיון שיש בו ענין חולין וענין קדשים ה"ל הוא עצמו כשתי מינין וע"כ המנהיגו לוקה משום כלאים עש"ה ומבואר בזה דקודש וחולין נחשבים ב' מינים שונים וא"כ מובן ממילא דכשמקדיש בהמה הנה נעשית ע"י ההקדש מין חדש. והנה התוס' בזבחים דצ"ו ע"א ד"ה אלא כתבו וז"ל ור"ת הי' אומר דכלים שהוסקו נעשו ככלים חדשים תדע דאמרי' בכל הש"ס התורה העידה על כלי חרס שאין יוצא מידי דפי' לעולם ואמאי הרי יוצא מידי דפי' ע"י החזרת כבשן אלא ודאי דכשהוסקו נעשה ככלים חדשים וחשיבי כלים אחרים דפנים חדשות באו לכאן וכו'. מיהו קשה דאמרינן בסוטה דט"ו גבי פיילי של חרס חדשה (שהי' משקין בה את הסוטה) אמר רבא לא שנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פסולין וכו' בעי רבא נתאכמו והחזירן לכבשן ונתלבנו מהו מי אמרי כיון דאידחי אידחי וכו' והשתא מאי תיבעי לי' הא אמרינן פנים חדשות באו לכאן וככלי חרס חדש דמי וכו' עכ"ל. ומבואר בזה דהיכא שנתחדש הדבר ופנים חדשות באו לכאן אזי לא שייך דיחוי כיון שדבר החדש שהיא עתה הרי לא נדחה מעולם וא"כ ה"נ פיסול שהי' בבהמה בעודה חולין ונסתלק ואח"כ הוקדשה לא שייך למימר בי' דיחוי כיון שנעשית הבהמה מין חדש ע"י ההקדש דחולין וקדשים הרי ב' מינים שונים הן וכנ"ל וא"כ זה המין החדש שהוא עתה הרי לא נדחה מעולם

הן אמת כי סברת רש"י מכות הנ"ל דחולין לקדשים נחשבים ב' מינים צריכא עיונא רבא מש"ס חולין דק"ל ע"א דמבואר שם במשנה דקדשים פטורים ממתנות זרוע והלחיים והקיבה משום דכתי' ואתן אותם לאהרן הכהן וגו' אין לו אלא מה שאומר בענין (דאותם מיעוטא