לקח טוב סג

ממום ומ"ד נדחים ס"ל דבבע"מ כתי' בי' כי משחתם בהם ע"כ תיבת בהם מיעוטא הוא בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא שאר כל הפסולין הואיל ונדחו ידחו עש"ה בסוגי'. ולפי"ז נראה לפי המבואר במדרש רבה ויקרא פרשה כ"ז וז"ל והי' שבעת ימים תחת אמו ולמה שבעת ימים אלא כדי שיבדק שאם נגחתו אמו או שנמצא בו מום ה"ז פסול ולא יהי' כשר לקרבן עכ"ל. ומבואר בזה דפסול דמחוסר זמן הוא אך מחשש מום וא"כ לא שייך ללמוד כלל ממחוסר זמן דלא אמרינן דיחוי מעיקרא כיון דהפיסול דמחוסר זמן הוא אך מחשש מום וא"כ אי אפשר שיהי' גרע ממום גופי' דלא אמרינן בי' דיחוי ובבע"מ הרי כתבה תורה מיעוט בהדיא שלא נלמוד משם ואדרבה המיעוט הזה הרי מורה דבעלמא אמרינן דיחוי וכנ"ל [וא"ל שהרי המדרש הנ"ל דורש טעמא דקרא וקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא דז"א דמבואר אצלי במק"א דלחומרא דרשינן טעמא דקרא ואכ"מ. וה"נ הרי הדרשא הוא לחומרא כי היכא דלא נלמוד להקל בכל הפסולים דלא נימא דיחוי כמו דלא אמרי' דיחוי במחוסר זמן]

ודע דעפ"י דברי המדרש רבה הנ"ל יש להבין דברי הש"ס מעילה די"ב ע"א במשנה ר' שמעון אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהן וכו' ובגמ' שם פריך על רבנן דפליגי עלי' דר"ש וסבירא להו דאין מועלין דמאי שנא ממחוסר זמן דבהמה (דקיי"ל שנכנס לדיר להתעשר וכו' והני תורין נמי ליקדשו אפי' קודם זמנן ולימעול בהו) ומשני אמרי מחוסר זמן מידי דהוי אבעל מום דבר פדיון הוא וכו' וברש"י ד"ה אמרי כ' וז"ל לא דמי מחוסר זמן דבהמה למחוסר זמן דעופות דהיינו טעמא דמחוסר זמן דבהמה קדוש מידי דהוי אבע"מ דבהמה דבר פדיון הוא דמגו דחשובה דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית בה קדושה נמי כשהיא מחוסרת זמן וכו' עכ"ל. והנה לפי דברי המדרש רבה הנ"ל תובן סברת המגו הזאת ביתר שאת דכיון דפיסול דמחוסר זמן גופי' הוא אך מחשש מום וכנ"ל ע"כ כיון שבהמה קדושה במום ממילא שפיר קדושה גם כן כשהיא מחוסרת זמן

ואמנם דברי הש"ס מעילה הנ"ל י"ל הבנתם עוד עפ"י דברי הש"ס מנחות ד"ט ע"ב דבעי למימר התם דציבור הואיל ואישתרי טומאה לגבייהו אישתרי נמי חסרות (שירי מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה) ור' אדא בר אהבה סתר זה שם ואמר דחסרון כבע"מ דמי ואין בע"מ בציבור וברש"י חסרון כבע"מ דמי ובע"מ הרי לא שרי בציבור טפי מביחיד עכ"ל. ומבואר בדברי הגמ' מנחות אלה דפסול חסרון דמי למום וא"כ שפיר אמר גם כן בש"ס מעילה הנ"ל דגם מחוסר זמן דמי למום ואם דבמנחות שם איירי בחסרון גוף וכאן בחסרון זמן עכ"ז תרוייהו הרי פסולם מחמת חסרון הוא וע"כ שפיר יש לומר כן וכמובן. וע"ע בש"ס תמורה די"ז ע"א דקאמר מה בהמה טמאה פסול הגוף ואין קדושת הגוף חל עלי') אף כל פסול הגוף לאפוקי בע"מ דפסול חסרון הוא עכ"ל הגמ'. וע"ע בקידושין דס"ו ע"ב דכהן שעבד ואח"כ נודע שהוא בע"מ עבודתו פסולה משום דכתי' ואני הנני נותן לו את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר עכ"ל הגמ'. ומבואר בשני דיבורי גמ' אלה דפסול מום הוא פסול חסרון וע"כ מחוסר זמן שפסולו ג"כ פסול חסרון שפיר מדמינן לי' למום בש"ס מעילה הנ"ל וכן שפיר אמרי' בש"ס מנחות הנ"ל דחסרות כבע"מ דמי כיון דבע"מ גופי' פסולו פסול חסרון הוא

ולפי"ז הנה יומצא דבר מחודש והוא דיש חילוק בין קרבן מחוסר זמן לבין קרבן שעבר זמנו כגון חטאת שעברה שנתה וכדומה דלכאורה הי' אפשר לטעות בזה ולומר דפסול שניהם שוה ומטעם אחד הוא מפאת ההעדר לבד לפי שאין הקרבן בזמנו שנתנה לו התורה. ואולם לפי דברינו אלה ההכרח לומר דיש חילוק בזה בין מחוסר זמן לעבר זמנו וזה שהרי כבר ביארנו דברי הגמ' מעילה הנ"ל דמחוסר זמן הוא רק פסול חסרון כמום שהוא רק פסול חסרון ואיננו פסול הגוף וכש"ס תמורה י"ז א' הנ"ל [וכן מורה בפשיטות הלשון דמחוסר זמן שהוא רק פסול חסרון. והנה בתמורה דכ"ב ע"א איתא דחטאת שעברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו הבעלים באחרת מתה וקאמר התם בגמ' וצריך למיתני אם אבדה גבי בע"מ וגבי עברה שנתה דאי תנא גבי שעברה שנתה ה"א התם הוא דמהני לה אבידה משום דלא חזיא למילתא אבל בע"מ דאי לאו מומא חזיא אימא לא תיהני לי' אבידה וכו' וברש"י ד"ה משום דלא חזיא למילתא כ' אפילו קודם אבידה דבת שנתה כתי' וזו עברה שנתה ופסול הגוף הוא עכ"ל. ובד"ה דאי לאו מומא חזי' כ' אימא פסול חסרון בעלמא הוא וכו' ותרעה ולא תיהני לי' אבידה למות עכ"ל. ומבואר בזה דעברה שנתה איננו פסול חסרון לבד כמום רק פסול הגוף הוא וא"כ לפי מה שכתבנו דקודם זמנו הוא רק פסול חסרון אם כן מבואר דאין פסול דקודם זמנו ודאחר זמנו שוה [וצריך לומר דקודם זמנו הפסול רק מפאת ההעדר לפי שאינו בזמנו וזהו רק פסול חסרון שחסר זמנו משא"כ בעבר זמנו הפסול איננו לבד מפאת שאינו בזמנו כ"א הפסול הוא מפאת שיצא מן הזמן שהיציאה מן הזמן הוא דבר הפוגמו ופוסלו והוא שפיר פסול הגוף ודו"ק היטב]. ומצינו ג"כ חילוק בין לפני זמנו לעבר זמנו דבמחשב לאכול מקרבן אחרי זמנו הוא פיגול ואלו בחישב לאכול את הפסח ערב פסח אזי אין המחשבה פוסלת והפסח כשר כמבואר בתוספתא פסחים פרק ד' ודברתי בטעמה במ"א ולעיל בכלל ד'. ולפי דברינו פה י"ל עוד בטעמה דכיון דקרא דמחשבת פיגול כתי' רק במחשב לאכול אחרי זמנו כדכתי' אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' וע"כ אין ללמוד ממנו אמחשב לפני זמנו כיון דפסול דלפני זמנו קיל טפי מלאחר זמנו והוא פסול אחר לגמרי דהוא רק פסול חסרון ואלו אחרי זמנו הוא פסול הגוף דגרע טובא מפסול חסרון וכש"ס תמורה י"ז א' וכ"ב א' הנ"ל

ועיין ברא"ש סוף תענית שהביא בשם הרמב"ן דאם חל ט' באב במוצאי שבת ואין יכול להבדיל אז אינו מבדיל עוד בב' בשבת וכ' ע"ז וכיוצא בזה מצאתי כתוב שפעם אחת היה רבינו יהודה אונן ואכל בלא הבדלה ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו תלמידיו למה אינך עושה הבדלה וכו' והשיב להם מאחר שהי' פטור אמש משום שהי' אונן גם עתה נמי פטור כהא דפ"ק דחגיגה דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון שנדחה בראשון שוב אינו חייב בשני. ולא דמי כולי האי דהתם גופו הוי דחוי דאונן פטור מכל המצות ודמי לחיגר אבל הכא (בט"ב) גופו מחייב והזמן הוא שגורם וכו' עכ"ל ז"ל ויש לדון בדבריו ז"ל ולומר דגם אונן אינו דיחוי ופסול הגוף שהרי בש"ס זבחים צ"ט ב' יליף פסול אנינות לקרבן מדכתי' שלמים קרבנו כל קרבנות שמביא כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן הרי דפסול אונן הוא רק מפאת שאינו שלם והיפוך השלימות הרי הוא החסרון וא"כ אנינות רק פסול חסרון הוא ולא פסול הגוף ועכ"ז שפיר דימה אותו רבינו יהודה ז"ל לחיגר ביום ראשון וכו' שהרי חיגר הוא מום ומום הרי ג"כ