לקח טוב נד

אינו קורא הפרשיות כפי ההוי' אשר להם בתורה דהיינו שקורא המלות והפסוקים למפרע היפוך ממה שהם כתובים בתורה לא יצא וע"כ אלו הי' הפרשיות עצמם ג"כ כתובות בתורה זו אחר זו בסמיכות כמו שאנו קורין אזי גם קדימת פרשה לפרשה הית' אז נגד ההוי' ושפיר לא הי' יוצא גם בדיעבד וכנ"ל ותו דנלענ"ד דלפי מאי דקיי"ל דהפרשיות הם רק דרבנן ושק"ש דאורייתא הוא רק פסוק ראשון אזי דרש דוהי' הוא רק אסמכתא דאפסוק ראשון לא מצי קאי לענין שלא יקרא המלות למפרע דלזה א"צ קרא שהרי באומר המלות למפרע אחד ד' וגו' פשוט דלא יצא וא"צ קרא כלל לזה שהרי הוא דיבור אחר לגמרי ממה שנאמר בתורה ורק בפסוקים למפרע הוא דאצטריך קרא דכל פסוק בפני עצמו הרי הוא קורא על נכון פסוק תורה עכ"פ משא"כ במלות למפרע פשוט דאי"צ קרא כלל ועל כרחך דהך דרשא דוהי' הוא אסמכתא ועכ"ז עם היותה אסמכתא מ"מ היא מעכבת כיון דהוי' הוא עיכובא כשהוא דרשה גמורה ולכן גם כאן שהיא אסמכתא ג"כ מעכבת כאלו הית' דרשה גמורה כמו שמצינו בכמה דוכתי דהחשיבו חכמים לאסמכתא כדאורייתא ואולם שינוי סדר הפרשיות דאיננו נגד הוייתן כיון שאין אל הפרשיות הוי' כלל בתורה וכנ"ל לכן ה"ל רק שינוי הסדר בעלמא שאין לו אסמכתא וע"כ שפיר אינו מעכב. ועי"ל לפמ"ש הלח"מ על הרמב"ם שם פ"ב מה' ק"ש הי"ג בשם הקרית ספר דנהי דג' פרשיות דרבנן היינו שהם חובה רק מדרבנן אבל מצוה של רשות הם גם מה"ת דהיינו שמה"ת אינו חובה לקרוא רק פסוק ראשון ואם קרא כל הג' פרשיות קיים מצוה מה"ת בזה וכמו שמצינו בכמה דוכתי מצוה של רשות מה"ת ואכ"מ עש"ה בלח"מ. ולפי"ז שפיר קאי קרא דוהי' אכל הג' פרשיות לענין זה שרק אם קראן בהוייתן קיים מצוה אבל שלא בהוייתן לא קיום מצוה כלל וכיון דזאת המצוה של רשות דדאורייתא עשאוה חכמים מצוה של חובה ע"כ דין החובה דרבנן הוא כדין הרשות דאורייתא דכמו שאם לא קרא בהוייתן לא קיים המצוה דרשות דאורייתא ה"ה ג"כ דלא יצא ידי החובה דרבנן דבאותו אופן שהיא המצוה של רשות מה"ת הוא שעשאוה חכמים לחובה מדבריהם וז"פ

ואולם לפי"ז שוב יש לדחות גוף הראי' אשר הבאתי מדברי הרמב"ם הנ"ל דאין שינוי הסדר מעכב די"ל דבאמת בעלמא במצוה שעיקרה מדבריהם ונתנו בה חכמים סדר אזי גם שינוי הסדר מעכב וכן שינוי סדר דאוריתא במצוה דאוריתא מעכב ג"כ מדאוריתא ורק כאן בק"ש דקריאת כל הג' פרשיות היא מצוה של רשות מה"ת וזאת המצוה של רשות עשאוה חכמים חובה ע"כ רק מה שהוא מעכב בדאוריתא מעכב ג"כ בדרבנן דהיינו קריאת הפסוקים למפרע שהוא נגד ההוי' ומעכב בדאוריתא מקרא דוהי' בהוייתן יהי' ע"כ מעכב גם בדרבנן משא"כ קריאת הפרשיות למפרע דבענין הדאורייתא הרי אין זה חסרון אפי' לכתחלה כיון שאין הפרשיות סמוכות בתורה ואין להם הוי' בתורה (והך דריש פ"ב דברכות למה קדמה פרשת שמע לפרשת והא"ש כדי שיקבל עליו וכו' ס"ל להרמב"ם מסברא דהוא רק טעמא דרבנן שכשקבעו חובה בכל יום לקרות הג' פרשיות אזי הוכרחו ג"כ לתקן להם סדר כדי שיהי' כל ישראל קוראין במטבע אחת לא שיקרא כל אחד כמו שירצה ונמצא זה קורא כך וזה קורא כך וע"כ עיינו מי מאלו הפרשיות החשובה יותר ונתנו לה הקדימה וקבעו הסדר על פי זה) וע"כ כיון דסדר הפרשיות הוא דרבנן לגמרי לכן שפיר אינו מעכב שלא רצו חכמים לחדש דבר לעיכוב מדבריהם מה שאיננו עיכוב בהדאוריתא כיון שגוף המצוה היא מצוה דאורייתא והם עשו רק ממצוה דאורייתא חובה דרבנן ואין מזה ראי' כלל לשינוי סדר דרבנן בעלמא היכא שנתנו סדר במצוה שלהם שהיא לגמרי מדבריהם או לשינוי סדר דאוריתא במצוה דאוריתא דשם יכול להיות שפיר דשינוי הסדר מעכב ורק כאן בק"ש דעשו חכמים סדר מדבריהם למצוה דאורייתא לכן אין הדרבנן שלהם מעכב בהדאורייתא אפי' מדבריהם ואי דהחובה דפרשיות עיקרה רק מדבריהם עכ"ז הרי החובה עשאוה רק כמו המצוה דדאורייתא היטב. ודוגמת זה ממש תמצא בתוס' ברכות דט"ו ע"א ד"ה אי דסברתם בקושייתם שם היא דכשתיקנו חכמים ברכות דדבריהם וחייבו לומר הברכות בהשמעה לאוזן אזי זה החיוב מעכב בדבריהם ואם לא השמיע לאזניו אפי' בדיעבד לא יצא משא"כ כשחידשו מדבריהם חיוב השמעה לאוזן בבהמ"ז דאורייתא אזי כיון שהיא מצוה דאורייתא ואלו מדאורייתא הרי א"צ להשמיע לאזניו לכן לא עשו חכמים דבריהם שם לעיכובא ואם לא השמיע לאזניו בדיעבד יצא לגמרי ידי בהמ"ז ואפי' מדבריהם ואע"ג דבברכות דרבנן חיוב ההשמעה לאוזן מעכב עכ"ז במצוה דאוריתא אינו מעכב אפי' מדרבנן עש"ה בתוס' וזהו ממש כדברינו הנ"ל בענין ק"ש ודו"ק היטב

ה) במס' פרה פ"ד משנה ב' הזה מששית שביעית (של הזאה ששית קרא שביעית) חזר והזה שביעית פסולה משביעית שמינית (של הזאה שביעית קרא שמינית) וחזר והזה שמינית כשרה ובר"ש כ' וז"ל הזה מששית שביעית דשבע כתי' כסדרן והוא מונה שביעית קודם ששית שקרא לששית שביעית וחזר והזה שביעית פסולה דבעינן שיקרא לששית ששית ולשביעית שביעית ולא שיקדים זו לזו אבל משביעית שמינית כשרה דאין שמינית בהזאות של פרה וזה טעות דבר בעלמא הוא עכ"ל. ונראה לפי דברי הר"ש אלה דאין הפסול כשקרא לששית שביעית מפאת שהקריאה איננה כפי מה שהיא ההזאה באמת שהרי ההזאה היא ששית והוא קורא אותה שביעית והתורה הקפידה שיקרא את ההזאה כמו שהיא דז"א דא"כ בקרא לשביעית שמינית נמי ניפסול שהרי ג"כ אינו קורא אותה כפי מה שהיא שהרי היא הזאה השביעית והוא קורא אותה שמינית ואי דשם רק טועה בדיבורו הוא שהרי אין שמינית בפרה זה אינו דגם בששית ודאי דרק טועה הוא שסובר שהיא שביעית ומה לי מפאת מה הוא הטעות ואם אנו אומרין דלא הקפידה תורה אקריאה שאינה כפי אמיתת ההזאה אם הוא רק מסיבת טעות א"כ פשוט דגם בקרא לששית שביעית מפאת שסבר שהיא שביעית ג"כ אין ראוי שיפסול ועל כרחך דאין הפסול כאן כלל מפאת שאין הקריאה כפי אמיתת ההזאה ורק הפסול הוא להיפוך דההזאה נמשכת באמת אחרי הקריאה ואם קורא לששית שביעית אזי ההזאה נמשכת אחרי הקריאה ונחשבת באמת הזאה שביעית ונמצאת הזאה השביעית איפוא נעשית קודם להזאה ששית וע"כ היא פסולה מפאת שינוי הסדר דכיון דאמרה תורה שיזה שבע פעמים מוכח הכוונה שיזה כסדר א' ב' ג' וכו' וזה שהקדים הזאה שביעית לששית ה"ל משנה הסדר וע"כ הזאתו פסולה משא"כ בקורא לשביעית שמינית א"א שתמשך ההזאה אחרי הקריאה ותחשב שמינית באמת שהרי אין שמינית בפרה והדיבור הוא דיבור בטל לגמרי וחשובה שפיר ההזאה הזאה שביעית ואי דאין כאן קריאה זה איננו פוסל כלל ורק בקורא לששית שביעית דאיכא שביעית בפרה ע"כ איננו דיבור בטל ומועיל להמשיך אחריו את ההזאה שתחשב שביעית ויש כאן פסול מפאת שקדמה הזאה שביעית לששית וה"ל שינוי הסדר. וא"כ איפוא הרי נמצינו למדין בזה דשינוי