לקח טוב מו

מצוה מן המובחר וקדימת לבן לתכלת נלמד שם מקרא ע"ש ויובא הענין דשם להלן אי"ה בארוכה וכן הוא בכמה דוכתי ענין מצוה מן המובחר בדאורייתא וצריך בכולם להבין מהו הדבר המוכיח שכונת הכתוב הית' רק למצוה מן המובחר לא למצוה סתם ודברתי מזה במקום אחר ואכ"מ

יב) במרדכי ב"ק פרק הגוזל הביא דעת הראב"ן דהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד מהני ע"ש ואע"ג דהך דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד דאורייתא הוא ומקרא ילפינן לי' כמבואר בב"ק שם בגמ' ע"ש ומ"ש הב"י בסי' כ"ח דקרא אסמכתא בעלמא הוא היינו לפי שיטתו שהוא חולק שם על הראב"ן אבל הראב"ן עצמו ודאי דסובר דדרשא גמורה היא מה"ת דאל"כ הרי אין הבנה לראית הראב"ן כלל וכמו שטען עליו הב"י שם עש"ה ועל כרחך דדעת הראב"ן שהוא מה"ת ממש כפשטות לשון הגמ' וע"ז הוקשה לו דמנא להו לחכמים להתיר במקום אונס איסור דאורייתא והוכרח לו לומר משום זה דקים להו לרבנן דהא דאין מקבלין עדים וכו' הוא רק לכתחלה ולא לעכב וזה איננו תימה שהרי מצינו כמה מילי דמחלקינן בהו בין לכתחלה לדיעבד אף שהם מה"ת וככל המקומות שהבאתי פה וכמו שכתבו ג"כ התוס' פסחים י"א א' (אשר הבאתי באות ב') דאיכא מילי טובא דבעינן בהו שישנה עליו הכתוב לעכב עכ"ל וא"כ שפיר הך דאין מקבלין עדים וכו' ג"כ יכול להיות אחד מהם וע"כ כיון שבדיעבד כשר שוב שפיר התירו חכמים במקום אונס גם לכתחלה דאונס אפי' לכתחלה מיחשב כמו דיעבד כיון שא"א בענין אחר מפאת האונס וכדמוכח בכמה דוכתי והבאתי קצת מהם בכלל הקדום ודו"ק. כי זה נראה ברור בכונת הראב"ן בס"ד אחרי העיון בדבריו ובאתי בכ"ז רק להעיר

ודע עוד כי כמו דאמרינן דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ה"נ להיפוך בדרבנן אמרינן דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה ולא קאי אדיעבד וכמבואר בתוס' קידושין דנ"ה ע"ב ד"ה אין שהביאו שם דברי הגמ' סוכה מ' ב' דמעות מע"ש אין מתחללין על בהמה חי' ועוף חיים וכתבו ע"ז וז"ל וא"ת כיון דטעמא הוי משום גזיר' אמאי קאמר לשון מתחללין דמשמע דאפי' דיעבד לא מהני והא אמרינן בכל דוכתא דכל דבר שהוא מדרבנן בדיעבד מהני וא"כ אין מחללין מיבעי לי' דכוותה אמרינן בפרק הזהב דקאמר אלא מאי דרבנן אין מתחללין אין מחללין מיבעי לי' וכו' עכ"ל. וע"ע בסוכה ד"ב ע"א סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא ימעט ובתוס' שם כתבו דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא מדרבנן ופסולה משמע דאורייתא עכ"ל וי"ל ג"כ הטעם דכיון דסתם רבנן הוא רק לכתחלה לכן לישנא דלכתחלה הוא לשון הרגיל במילי דרבנן וע"כ גם במקום שמעכב עכ"ז נקט התנא לשון לכתחלה הרגיל לו בכל מקום ולכן תני ימעט לישנא דלכתחלה משא"כ סוכה דאורייתא תני פסולה לישנא דדיעבד ע' פסחים דע"ז ע"ב דפסולה דיעבד משמע. ואולם ז"א דאדרבה כיון דסתם דרבנן אינו מעכב לכן במקום שמעכב ה"ל למיתני ביותר לשון דיעבד ולא לשון לכתחלה כדי שלא נטעה באמת שאינו מעכב כמו כל סתמי דרבנן שאינם מעכבים ונראה כונת הגמ' סוכה הנ"ל באופן אחר דמשום דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה ע"כ אלו הי' ענין הדבר שבדיעבד אלו נתן הקורה למעלה מכ' לא הי' אפשר למעטה אזי לא היו חכמים עושים דבריהם לעיכוב באמת שאם עבר ונתן הקורה למעלה מכ' לא תועיל ורק מפאת שאפשר למעטה וא"כ הא אכתי הוי רק לכתחלה שהרי יכול עדיין למעטה לכן תיקנו דבריהם לעיכובא שאם עבר ונתנה למעלה מכ' ימעטנה ואפי' יארע מקרה שלא יהי' אפשר למעטה או שמיד בתחלה לא יהי' אפשר להניחה למטה מכ' עכ"ז בשביל מיעוט אין חכמים עושין תקנה כמבואר ביבמות דל"א ע"ב דמשום דרובא מקדשי בכספא ומיעוטא בשטרא לכן לא תיקנו חכמים זמן בשטר קידושין ע"ש. וכן כתבו התוס' כתובות דס"ג ע"ב ד"ה אבל וז"ל ומיהו יש לדחות דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים עכ"ל. וע"כ גם כאן לא עשו תקנת קורה גם למעלה מכ' עבור מיעוט שיארע שיהיה בלתי אפשר להם למעטה או להניחה מיד למטה מכ' ורק אלו הי' ענין הדבר כן תמיד שאם עובר על הדרבנן ונותנה למעלה מכ' אין באפשריות למעטה עוד אזי לא היו חכמים עושים דבריהם לעיכוב כמו בשאר סתמי דרבנן דעשו דבריהם רק לכתחלה ולא לעיכוב וע"כ כיון שסיבת העיכוב כאן בדיעבד הוא רק מפאת אפשריות המיעוט לכן תני שפיר ימעט משא"כ בדאורייתא דסיבת העיכוב בדיעבד היא בפשיטות דכל דאורייתא מעכב גם בדיעבד ואלו לא הי' תקנת המיעוט ג"כ הי' כן לכן תני שפיר פסולה ולא תני ימעט ודו"ק

ואולם אין ראי' מזה דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה דאפי' אי סתם דרבנן הוא גם בדיעבד עכ"ז י"ל דלגבי עירוב בפרט אלו לא הי' אפשריות המיעוט לא רצו לעשות דבריהם שם לעיכובא ושפיר תני ימעט ודו"ק. וע"ע בתוס' זבחים דע"ז ע"ב ד"ה הא דמוכח מדבריהם דאי איברי בעלי מומין שנתערבו בתמימין רק מדרבנן לא בטילי אזי הסברא פשוטה דלית לן למיסר בדיעבד היכא דעלו משא"כ אי מדאורייתא לא בטילי אזי גם בדיעבד ירדו עש"ה. וע"ע בש"ס יומא דנ"ה ע"א דקאמר דכ"ע מיהת הזאה ראשונה (דפר ושעיר דיוה"כ) צריכה מנין עם כל אחת ואחת מ"ט ר' אלעזר אמר שלא יטעה בהזאות ר' יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפורת יזה שאין ת"ל יזה ומה ת"ל יזה לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה עכ"ל הגמ'. הרי דס"ל להגמ' בפשיטות דאי חיוב מנין הזאה ראשונה הוא רק מדרבנן אזי אינו מעכב. ודוגמת הגמ' יומא הנ"ל הביאו התוס' ביבמות דקי"ג ע"ב ד"ה יצתה ירושלמי וז"ל נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה (שנגררת אחר כל אדם ונוהגין בה מנהג הפקר) ר' זירא ור' מנא אמרי שאין יכולה לשמור גיטה וכו' איכא בינייהו עבר וגירש מ"ד מפני גרירה מותר (כיון דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו בה הפקר אם עבר וגירש ה"ז גט ומותרת לינשא בו) למ"ד לפי שאין יכולה לשמור את גיטה אסור (פי' מדאורייתא אין הגט גט ואסורה לינשא בו) עכ"ל. הרי דפשיטא להירושלמי דלמ"ד מפני גרירה דרבנן אינו מעכב אם עבר וגירש. ומיהו מצינו פסולי דרבנן טובא בגט דעשאום גם לעכב וע' גיטין דפ"ו וע"ע סנהדרין די"א ע"ב ת"ר אין מעברין את השנים אלא ביהודה ואם עיברוה בגליל מעוברת העיד חנניא איש אוני אם עיברוה בגליל אינה מעוברת א"ר יהודה ברי' דר"ש בן פזי מאי טעמא דחנניא אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום עכ"ל הגמ'. ומדשואל רק אטעמא דחנניא ולא אטעמא דרבנן מוכח ג"כ דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה וס"ל דהא דאין מעברין אלא