לקח טוב מד

דמדוע לא יליף ר' יוחנן באמת מקרא דושפטתם וגו' דאפיק מיני' ר' יהודה בברייתא הך דינא. ותו יש לתמוה איפכא על ר' יהודה דברייתא הנ"ל דמדוע יליף באמת הדין הזה מקרא דושפטתם וגו' ולא יליף לי' מקרא דמשפט אחד וגו' שהרי קרא דמשפט אחד קדום הוא בתורה שהוא בבמדבר ט"ו ואלו קרא דושפטתם הוא בדברים א' וא"כ מדוע נקיט המקרא המאוחר. ונראה לישב דבאמת הרי יש כאן ב' כתובים בהצרכת ג' בגירות א' קרא דמשפט אחד וגו' ב' קרא דושפטתם וגו' והנה מושכל ראשון הוא שכאשר יש ב' כתובים על דבר אחד שאחד מהן הוא לכתחלה והשני הוא לעכב וכמו שמצינו בקידושין דס"ז ע"ב ואימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה והא דיעבד ע"כ ולפי"ז פשוט הוא שמקרא הנאמר ראשונה בא להורות אלכתחלה והמקרא המאוחר בא להוסיף עליו ולחדש דגם בדיעבד מעכב ולפי"ז נראה דהנה ר' יוחנן אמר גר צריך ג' ותיבת צריך נודע שביאורה לכתחלה ואם שלפעמים מצינו תיבת צריך גם בדבר הפוסל בדיעבד זהו רק בעבור שהדין הוא שם כן שדבר ההוא פוסל בדיעבד אבל עכ"ז אין הפיסול דדיעבד נכלל בתיבת צריך כי התיבה הזאת הוראתה היא לכתחלה שלכתחלה צריך להיות כך ואין בה הוראה כלל על דיעבד אם מעכב או לא וע"כ לפעמים מצינו תיבה זאת אדבר שא"צ באמת רק לכתחלה ולפעמים מצאנוה בדברים שהדין בהם שמעכבים גם דיעבד אבל עכ"פ הוראת התיבה היא רק לכתחלה שצריך לכתחלה להיות כך וכך וא"כ ר' יוחנן דאמר גר צריך ג' הרי אמר בזה רק דין שגר צריך ג' לכתחלה ואולם ר' יהודה בברייתא הנ"ל הרי רצה ללמוד מה"ת דגם בדיעבד אם נתגייר שלא בב"ד אינו גר וכדאמר להדי' מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר בינו לבין עצמו אינו גר ולפי"ז שפיר אמר ר' יוחנן דמשפט כתי' בי' דכיון דנאמרו ב' כתובים א"כ אתי הראשון לכתחלה והשני לדיעבד וא"כ קרא דמשפט אחד וגו' הנאמר ראשונה בבמדבר ט"ו אתי לכתחלה וקרא דושפטתם וגו' הנכתב אחרונה בדברים א' אתי לדיעבד וע"כ ר' יוחנן שאמר גר צריך ג' לכתחלה שפיר נקט קרא דמשפט וגו' ור' יהודה שרצה לומר דין דאפי' בדיעבד אינו גר ע"כ שפיר נקט קרא דושפטתם וגו' כ"ז אמרתי עוד בטל ילדותי. והנה הראי' אשר הבאתי מש"ס קידושין הנ"ל אינה ראי' דשם איירי ג"כ לענין עיכוב של איסור שמטעם איסור לא יהיו קידושין תופסין בעריות ע"ש ולזה שפיר צריך קרא שהאיסור יעכב וכמו שכתבנו תחלת אות א' אבל כאן בגירות דהוא דין בעלמא שגירות צריך ג' מדוע נצטרך ב' קראי בזה אלכתחלה ואדיעבד הא בדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וא"כ די בחד קרא ועכ"ז הרי הדברים נכונים בעצמותם ונראים מאוד וע"כ יש קצת ראי' גם מכאן דשייך חילוק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד

ד) בתוס' סוטה ד"ב ע"ב ד"ה מאי הביאו ירושלמי דיליף מקרא שלא יקנא האדם לאשתו לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש וכו' וקמיבעי לי' התם עבר וקנא מחמת דברים הללו מה את אמרת למצוה או לעיכוב וכו' עכ"ל ומוכח מזה דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד

ה) בתוס' שם דל"ג ע"א ד"ה ור' יהודה כתבו וז"ל לא ידענא אי דריש ר' יהודה מכה ככה דכל האמור בפרשה (פרשת חליצה) אפי' קריאה מעכבא דאין לשנות מכל האמור דלהכי אהני כה ככה וממילא הוי לשון הקודש נמי עיכובא כיון דהפרשה נאמרה בלה"ק וכו' עכ"ל עש"ה. וקשה דל"ל לר"י קרא לעכב כלל הא בדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ובשלמא לר"א ור"ע דס"ל ביבמות דק"ד ע"ב דרק דבר שהוא מעשה, מעכב ע"כ שפיר אצטריך קרא דככה יעשה לאיש להורות שרק דבר שהוא מעשה מעכב דאל"כ ה"א דהכל מעכב דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וע"כ נאמר תיבת ככה אצל תיבת יעשה להורות השלילה שדבר שאינו מעשה אינו מעכב אבל לר"י דס"ל דבאמת הכל מעכב עש"ה בתוס' סוטה הנ"ל א"כ ל"ל קרא לעיכובא כלל הא בלא"ה בדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וצ"ע

ו) בקידושין דס"ב ע"א בשלמא לר' מאיר היינו דכתי' הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא וגו' אלא לר' חנינא בן גמליאל ל"ל אצטריך סד"א מצות הזאה בשלישי ובשביעי ואי עבד בחד מינייהו עבד קמ"ל ע"ש ברש"י ומוכח דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד

ז) שם בקידושין ס"ב א' איתא תנן התם אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה ובתוס' שם ד"ה אין כתבו וז"ל פי' בקונטרס דמחובר אינו חייב בתרומה דכתי' ראשית דגנך דבעינן מידי דמידגן וא"כ הוי מן החיוב על הפטור וקשה דא"כ לדבריו בתלוש נמי קודם שנתמרח לא הוי תרומה שהרי לא מידגן וליתא דהא אמר בעלמא מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה דמשמע דמהני. ועוד קשה מההוא דאמר (בתרומות פ"א מ"י) התורם מדבר שנגמרה מלאכתו דהיינו אחר מירוח על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהיינו קודם מירוח תרומתו תרומה לכן נראה לר"י הא דמחובר פטור נפקא לן מדכתב ממנו דדריש בספרי ממנו ולא מן המחובר דהא קרא בתלוש מיירי ועל כרחך אתא למימר ממנו אפי' בדיעבד נמי אסור דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי' משום דכתי' דגנך ומחובר לאו מידגן הוא אלא שמע מינה דפסול אפי' בדיעבד במחובר וההוא דמעשר שהקדימו בשבלים דמהני בדיעבד מיירי בתלוש וקודם מירוח עכ"ל התוס'. ומוכח מלשונם דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד דאל"כ למה להו לדייק דממנו אתא לפסול גם בדיעבד דאל"כ תיפוק לי' מדגנך ואמאי לא ניחא להו בפשיטות דממנו אתא אפי' לדיעבד כמו בכל התורה דאין לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד. ויש לדחות דהדיוק מן הכתוב עצמו (מדאצטריך ממנו דאל"כ ת"ל מדגנך) עדיף להו מכללא דאין לחלק בדאורייתא וכו' ואמנם מהא דבתלוש מהני בדיעבד קודם מירוח אע"ג דכתי' דגנך א"כ מוכח לכאורה דיש לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד דאל"כ מדוע לא יהני קרא דדגנך גם לדיעבד ויש לדחות גם זה ולומר דהשתא דכתי' ממנו למעט מחובר א"כ יש מקרא דממנו עצמו גילוי לדיעבד דתלוש דמהני דאל"כ לישתוק קרא מהך דממנו ואנא ידענא דמחובר פסול גם בדיעבד מפאת שאינו מידגן כיון דכתי' דגנך ובדאורייתא הרי אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וא"כ מדאצטריך ממנו למחובר על כרחך דדיעבד דתלוש מהני וגזה"כ הוא

ואולם יוקשה בזה דהר"ש תרומות פ"א מ"י הקשה ג"כ קושית התוס' קידושין הנ"ל וז"ל וא"ת מדבר שלא נגמרה מלאכתו היאך תרומתו תרומה וכו' וי"ל דשאני הכא דרבי' קרא וכו' דתניא בתוספתא התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקים תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות וכו' בית שמאי אומרים צריך לתרום שני' ובה"א אין צריך אמרו ב"ש לב"ה הרי הוא אומר כמלאה מן היקב ולא תרם זה מן היקב אמרו להם ב"ה הרי הוא אומר כל מעשר הארץ אם אתה אומר צריך לתרום שני'