לקח טוב מב

דמזבח הפנימי עדיף עוד מכלי שרת ע"ש ועל כרחך דכיון שאינו קרבן ממש מקלינן אע"ג דהוא כ"ש ועדיף עוד מכ"ש וא"כ כל שכן דמקלינן בב"כ דלא הוי רק כלי שרת ומפאת זה הוא דקדשי קדוה"ג ואת"ל בבעיא דרמב"ח לאיסורא א"כ שוב יש ק"ו ממזבח החיצון דלא הוי כ"ש ולא קדוש קדוה"ג ומחמרינן בי' דכל שכן דיש להחמיר בב"כ דהוי כ"ש וקדשי קדוה"ג ודו"ק. [וע' מנחות דצ"ט ע"א דאמר ומנלן דמעלין בקודש אמר ראב"י דאמר קרא את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקיעי פחים צפוי למזבח וגו' בתחלה תשמישו של מזבח ועכשיו גופו של מזבח ע"כ ומוכח דמזבח קדושתו עדיפא מכלי שרת וזהו היפוך סוגי' דזבחים הנ"ל וגם היפוך סוגי' דע"ז הנ"ל דמדמה בגדי כהונה דהוי כלי שרת למזבח ולאו קושי' היא דהתם במנחות במזבח הנחשת של משה איירי והוא היה כלי שרת לא בנין לבד וכמבואר בזבחים דף ס' ע"א ע"ש וא"כ כיון שמקריבין עליו קרבנות ג"כ לכן עדיפא משאר כלי שרת דהם רק כלי שרת לבד ואין בם הקרבה משא"כ מזבח אבנים דהוי בנין לבד ולא כלי וכסוגי' דזבחים דכ"ז ע"ב הנ"ל ע"כ שפיר גריעא מכלי שרת וז"פ]

והנה לכאורה יש להביא ראי' דגם בקדשי בדק הבית בעינן שינה לעכב מהא דתנן בתמורה דל"א ע"א במשנה יש בקדשי מזבח שאין בקדשי בדק הבית וכו' ע"ש ואי איתא ליתני נמי הא דבקדשי מזבח בעינן שינה לעכב משא"כ בקדשי בד"ה אולם בלא"ה יש עוד כמה דברים בין קדשי מזבח לקדשי בד"ה שאינם שנוים במשנה שם עיין ש"ס בבא בתרא דצ"ז ע"א ת"ר שמרים של הקדש שלישי אסור רביעי מותר וכו' ורמינהו של הקדש לעולם אסור וכו' לא קשיא כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים. וע"ע ערכין דף ד' ע"ב דמחלק הש"ס בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית לענין נידון בכבודו (היינו אי אמרי' פשטה קדושה בכולה כשמקדיש אבר שהנשמה תלויה בו) ע"ש. וע"ע בנדרים דכ"ט ע"א דקאמר דקדוה"ג לא פקעה בכדי וקדושת דמים פקעה בכדי ע"ש. וע"ע חולין דקל"ט ע"א דס"ל לרב דמקדיש פירות שובכו ומרדו לא פקע קדושתיהו מינייהו כיון דקדשי קדושת הגוף אבל במקדיש תרנגלתו לבדק הבית ומרדה פקע קדושתה מינה הואיל וקדשה רק קדושת דמים ע"ש. וע"ע רש"י גיטין ד"מ ע"ב ד"ה הקדש שכ' דקדוה"ג מפקיע מידי שעבוד ולא קדושת דמים ע"ש. וע"ע חילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף בתוס' ישנים כריתות די"ג ע"ב ד"ה ואשם אחד שכתבו וז"ל והא דחייב מעילה אנותר אע"ג דלא שוי מידי ואמרינן בפרק כל שעה דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחת עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה הרי אינו ש"פ ולא נהנה מן ההקדש ש"פ עכ"ל. וע"ע ברש"י גיטין די"ב ע"ב ד"ה בפחות שכ' דאין הקדש חל על פחות מש"פ ע"ש ותמהתי עליו במקום אחר בחידושי מש"ס כריתות ד"י ע"ב דקאמר דעשירית האיפה די מדינא בנכי ריבעא מפרוטה אלא דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום ולתרץ זה ההכרח לומר דיש חילוק בין קדושת דמים לקדוה"ג דרק בקדושת דמים דומיא דמעשה ידי עבד דאיירי בי' רש"י בגיטין שם הוא דאינו חל אפחות מש"פ כיון דהקדושה היא קדושת דמים וכמש"פ הרי לא מקרי ממון אבל הקדש עשירית האפה דהוי קדוה"ג שפיר חל גם על פחות מש"פ דבקדוה"ג אין לחלק בין ש"פ לפמש"פ. וע"ע בתוס' ב"ק דע"ט ע"א ד"ה גנב שכתבו דאם גנב והקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מטעמא דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ואילו בגנב והקדיש למזבח פטור מד' וה' ע"ש. וע"ע ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב ופסחים פ"ח ה"ג דס"ל לחד מ"ד שם דרק קדשי בדק הבית אסור להקדיש בשבת ויו"ט אבל קדשי מזבח שרי ע"ש. ותלמידי האברך החריף ובקי מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה העירני ג"כ על הירושלמי תרומות פי"א ה"ד דאהא דתנן שם במשנה הרכינה ומיצה (המערה כד שיש בו יין או שמן של תרומה והרכינו אח"כ ונתמצה בו תמצית מהם) הרי זו תרומה פריך בירושלמי תמן תנינן הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר (המוכר לחבירו יין או שמן שבכד ועירה את הכד והרכינו ונתמצה בו תמצית התמצית של מוכר) א"ר יצחק בן אלעזר משום יאוש (פי' דשאני התם במקח וממכר דבממון מהני יאוש וע"כ כיון שהלוקח מתייאש מהתמצית ואינו חושש לו לפיכך הוא של מוכר אבל הכא משום איסור תרומה הוא ולא שייך בי' יאוש וקושית הירושלמי הזאת ותירוצה הם ג"כ בבבלי ב"ב דף פ"ז ע"א) ואף בקודש כן (בעיא הוא אי גם בקודש אמרינן דהרכונה ומיצה אין התמצית קודש) אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף בקודש כן אמר ר' הושעיא לא שנו אלא בקדשים שיש להם מתירין אבל בקדשים שאין להם מתירין אפי' כ"ש צריך להחזירן עכ"ל הירושלמי. ובפני משה כ' וז"ל קדשים שיש להם מתירין כלומר שיכול לפדותן דעדיין לא קידשו בכלי שרת ויש להם פדיון דקילי ואף בענין זה מקילין בו אבל אם לאחר שקידשו בכלי שרת ושוב אין להם מתירין צריך להחזיר אפי' כ"ש שנשאר בתוך הכלי ואפי' לאחר שנטף ממנו ג' טיפין משום דקודש דכה"ג חמיר הוא וקדוש קדושת הגוף עכ"ל. ומבואר בזה דיש חילוק בין קדשי דמים לקדשי הגוף לענין הרכינה ומיצה. ואולם בגוף טעמא דהירושלמי הנ"ל אמר תלמידי הנ"ל דאין כונת הירושלמי לחומרא בעלמא בקדשי הגוף כמו שהבין הפני משה כי אם כונת הירושלמי היא מדוקדקת ע"פ דברי הרשב"א חולין דקל"ט ע"א דאהא דאמרי' התם אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים בעלמא הוא דקדישי כיון דמרדו פקעי להו קדושתייהו כ' הרשב"א ז"ל וז"ל וא"ת וקדושה שבהן להיכן הלכה יש לומר הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון וכיון שנתייאש הגזבר מחמת שמרדו הוה לי' כהפקר ופקע לי' שעבוד ממון שיש לגבוה עליו דאי נמי בקנין הגוף דעלמא כה"ג הפסידו הבעלים וכדאמרינן לענין שירא שעמד עלי' גייס דכל היכא דאין הבעלים יכולין ליטול יכול למימר מהפקירא קא זכינא דאלמא הפקר הוא ויצא מרשות הבעלים וזו היא דאיצטריך קרא למעוטי בקדשי מזבח לרב דאי לאו דמיעוטא קרא הוה אמינא דאפי' בקדשי מזבח יצא מרשות הקדש והפקר הוא ופקע הקדשו ואליבא דרב הוא דאיצטריך קרא למעוטי אבל בקדשי בדק הבית לא מיעט דלגמרי נפקי מרשות גבוה עכ"ל. ומבואר בדברי רשב"א אלה דבקדשי בדק הבית מהני יאוש דגזבר להוציאם מרשות הקדש ובקדשי מזבח לא מהני יאוש דידי' דיש על זה מיעוט בקרא בקדשי מזבח דלא ליהני בהו יאוש דגזבר. ומעתה דברי הירושלמי מובנים בפשיטות דאמר תחלה דהרכינה ומיצה היא של מוכר משום יאוש ועל זה אמר אח"כ דאף בקודש כן ר"ל דמקדיש יין ושמן לגבוה והרכינה ומיצה ג"כ אין התמצית קודש מטעמא דיאוש שהגזבר מתייאש ממנו ויאוש דגזבר הא מהני בהקדש כמו יאוש דהדיוט וע"ז שפיר אמר לא שנו אלא בקדשים שיש להם מתירין פי' שיש להם פדיון (כפי' הפני משה) דקדשי רק קדושת דמים ומהני יאוש דגזבר אבל קדשים שאין להם מתירין היינו קדשי הגוף דלא מהני בהו יאוש דגזבר אפי' הרכינה אחרי העירוי ונתמצה ממנו כ"ש צריך להחזירו לגבוה ע"כ דברי התלמיד ודברי טעם הם. וע"ע