לקח טוב מ

סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי (לעומר) מערב שבת וכו' כתבו הם ז"ל בד"ה אמאי וז"ל אע"ג דלכתחלה מצותה בלילה כיון דדיעבד כשר מערב שבת לא הוי דומיא דתמיד דכתי' בי' במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן עכ"ל. ומוכח מזה דרק כיון דדחיית שבת מתמיד ילפינן ובתמיד הרי הלכתחלה וגם הדיעבד הם רק בשבת לכן בעומר דקצירתו כשירה בדיעבד מערב שבת לכן אין קצירתו דוחה שבת משום דלא הוי דומיא דתמיד משא"כ אלו הי' נכתב קרא דבמועדו בעומר גופי' לומר דקרבן העומר דוחה שבת אזי הית' גם קצירתו בכלל ואע"ג דנקצר מערב שבת כשר וא"כ אי נימא דדיעבד קרוי זמן א"כ הרי זמן הקציר' הוא גם בערב שבת וא"כ הרי אין הקציר' בכלל קרא דבמועדו כלל כיון דלענין הקציר הרי אין השבת מועדו כלל דגם הערב שבת הרי הוא מועדו ועל כרחך דדיעבד אין קרוי זמן ועל כן השבת לבד הוא דהוי מועדו וע"כ אלו הי' כתוב קרא דבמועדו בעומר גופי' שפיר הית' הקצירה בכלל משא"כ השתא דמתמיד ילפינן לא הוי דומיא דתמיד

ואולם יש לדחות דנהי דדיעבד קרוי זמן ונחשב הערב שבת ג"כ מועדו עכ"ז הרי השבת הוא ג"כ מועדו ואדרבה השבת הרי הוא מועדו גם לפי הלכתחלה משא"כ הע"ש דהוא מועדו רק מפאת הדיעבד וא"כ מה בכך דזמנו גם בע"ש עכ"ז כיון דהשבת ג"כ זמנו שפיר הוא בכלל קרא דבמועדו לענין דחיית שבת ואפשר לעשות מאתמול הא לא חשוב כיון דלכתחלה מצותו בשבת וכמו שכתבו התוס' הנ"ל ומעלת זמן קבוע שפיר הרי יש לו שהרי זמנו ומועדו קבוע באמת והוא בכלל קרא דבמועדו ונהי דהזמן מתחיל בחול עכ"ז זה איננו מפסיד כלל כיון דגומר בשבת וגם השבת הוא זמנו וכנ"ל [ואמנם בפסחים דע"ו ע"ב איתא דחגיגה הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה לא דחיא שבת ומוכח התם מלשון הגמ' דהואיל ויש לה תשלומי שבעה לא חשוב זמנה קבוע ע"ש. והיינו על כרחך משום דאין זמנה קבוע בשבת לבד כיון דנמשך זמנה גם לחול וא"כ לכאורה גם כאן ראוי לומר כן דמה לי בין אם הזמן מתחיל בחול וגומר בשבת לבין אם מתחיל בשבת וגומר בחול סוף סוף אין הזמן קבוע בשבת לבד. ואולם לק"מ דהא כל הקרבנות מתמיד ילפי' לענין דחיית שבת וגם החגיגה בכלל וע"כ דומיא דתמיד בעינן וכתוס' מנחות הנ"ל וא"כ נהי דחשוב זה בעצמותו זמנו קבוע עכ"ז דומיא דתמיד אכתי הא לא הוי כיון דבתמיד הזמן הוא בשבת לבד משא"כ אלו הי' כתוב במועדו בעומר גופי' שפיר הית' הקצירה דוחה שבת דזה שפיר נחשב מועד קבוע וכנ"ל. ותו קושי' מעיקרא ליתא דהתוס' בפסחים שם ד"ה קמ"ל לא גרסו כלל הך דכיון דיש לה תשלומי שבעה לא דחיא שבת עש"ה ואדרבה לפי דבריהם שם דהא דחגיגה לא דחיא שבת מקרא הוא דילפינן לי' (וכן הוא בפסחים ע' ב' וכמו שהביאו שם) א"כ מדאצטריך קרא להכי אדרבה מוכח איפכא דשפיר חשוב זמנו קבוע אע"ג דגומר הזמן בחול. ואולם זאת הראי' לדחות ג"כ איננה ברורה די"ל דשאני התם דרק תשלומי שבעה יש לו וא"כ עצם הזמן הרי הוא בשבת ושאר הימים הרי הם רק בתורת תשלומי הזמן לא עצם הזמן ולכן שפיר חשוב מועדו קבוע משא"כ כאן בקצירה שאין הערב שבת תשלום השבת א"כ שפיר י"ל דאינו בכלל מועדו כיון דזמנו גם בחול וכנ"ל ואולם גם בחגיגה יכון זה רק למ"ד דכולם תשלומין דראשון הן אבל למ"ד דכולם תשלומין זה לזה א"כ הרי ג"כ יש זמן מלבד השבת כיון דיום השלישי ומיום השלישי ואילך איננו תשלום השבת. וע' מנחות ד"פ ע"ב הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתי' ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתי' ונמצאו הראשונות והרי שלשתן עומדות נתכפר בראשונה שני' אינה טעונה לחם (שהרי היא חליפי תודה וחליפי תודה אין טעון לחם כמבואר שם ע"ט ב') שלישית טעונה לחם (דכיון דהראשונה קריבה אזי השלישית אין נחשבת חליפין דידה כיון דרק לתשלומי השני' הופרשה ואע"ג דהשני' גופא רק לתשלומי הראשונה הופרשה עכ"ז השלישית אין נחשבת עוד חליפי ראשונה) עש"ה [וכן הוא עוד שם לענין הפריש חטאתו ואבדה וכו' ועוד שם דכ"ד ע"ב לענין עשרון שחלקו ואבד אחד מהן וכו' עש"ה]. וא"כ ה"נ בחגיגה נהי דשני תשלומין דראשון ושלישי תשלומין דשני עכ"ז אין השלישי נחשב תשלום דראשון ולעומת הראשון נחשב השלישי זמן בפ"ע כמו דשם במנחות נחשבת השלישית תודה עצמה ולא חליפי תודה וא"כ גם בחגיגה אכתי יש זמן בחול מלבד השבת. וע"ע בש"ס ע"ז דנ"ד ע"ב דמוכח דחליפי חליפין דע"ז הוי ג"כ בכלל כל שאתה מהיה ממנו וכו' וזהו לכאורה דלא כהך דמנחות הנ"ל ויש לדון בזה הרבה מאוד ואכ"מ]. וי"ל עוד בטעם התוס' מנחות הנ"ל דנהי דדיעבד קרוי זמן עכ"ז הלכתחלה הרי הוא דבר בפ"ע מלבד הדיעבד וא"כ הלכתחלה שהוא רק בלילה לבד הרי שפיר זמנו קבוע בשבת לבד ושפיר ראוי שידחה שבת לולי דדומיא דתמיד בעי' דנהי דנקצר ביום כשר ודיעבד קרוי זמן זהו רק בגוף מצות הקצירה דגוף מצות הקצירה זמנה גם בערב שבת כיון דנקצר ביום כשר אבל הלכתחלה של הקצירה הוא דבר בפ"ע והלכתחלה הרי שפיר זמנו קבוע בשבת לבד ודו"ק. ובאתי בכ"ז רק להעיר:

כלל ה בענין הצרכת שינה לעכב

התוס' בגיטין ד"ג ע"ב ד"ה וכי כתבו דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד עכ"ל. והנה יש לי להעיר בזה בעזה"י מכמה דוכתי ואלה המה א) מתוס' ב"מ דנ"ז ע"א ד"ה ומר שכתבו דהא דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל היינו רק בדיעבד אבל לכתחלה לכ"ע אסור לפדות מה"ת בפחות משויו ע"ש. וא"כ מוכח מזה דגם בדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. ואולם לכאורה זה אינו דודאי מצינו הרבה איסורין שאין מעכבין מה"ת וככל הני דאמרינן בפ"ק דתמורה דאי עביד מהני והתוס' דגיטין הנ"ל כתבו רק דמה שהצריכה תורה מצד פרט מפרטי הדבר כגון תלוש בגט דאיירי בי' התם אזי בענין אחר לא הוי גט כלל וגם בדיעבד לא מהני דהוי כנייר בעלמא אבל מה שאיננו מפרטי הדבר בעצמותו רק מטעם איסור כגון אונאת הקדש זה איננו שייך כלל להא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ושייך רק לפלוגתא דאביי ורבא אי כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. אמנם אחרי העיון שפיר קשה דהא לאו דלא תונו ליכא בהקדש וכדיליף בש"ס ב"מ שם מקרא דלאו הנ"ל לא קאי אהקדש והתוס' דשם דקדקו דאסור לאנות ההקדש רק ממה שהצריכה תורה תשעה וכהן בשומת קרקעות הקדש א"כ מוכח דבעינן שומא לכתחלה ושיתן שיווי ההקדש ע"ש וא"כ כיון דמזה הוא דילפינן לי' ראוי לנו לומר שהוא פרט מפרטי דין פדיון הקדש וכמו שהקדש אינו מתחלל על הקרקע וכה"ג ה"נ נימא דדין פרטי ועצמותי הוא דבעינן שיווי ההקדש ובפחות משוי' אינו מתחלל וי"ל דכיון דמצינו איסור אונאה בהדיוט ע"כ אם גזרה התורה בהקדש שיתן שיווי ההקדש הסברא נותנת שהוא רק מטעם איסור אונאה שלא לאנות ההקדש