לקח טוב לח

לזמנו ואדרבה הרי חשוב זמנו וכנ"ל. ולפי"ז קשה לכאורה מדברי התוס' במנחות ד"כ ע"ב ד"ה נפסל שכ' וז"ל וי"מ דמה"ת אינו נפסל עד צאת הכוכבים אלא רבנן עבוד הרחקה ופסלוהו מתחלת שקיעה (לזרוק דם קדשים) וכו' ומיהו קשיא מדאמרינן בסוף איזהו מקומן קדשים הנאכלין ליום אחד מחשבין בדמו משתשקע החמה דאי חישב לזרקו לאחר שקיעה מיד הוי פיגול דהוי מחשב חוץ לזמנו ואין לומר דפיגול דרבנן קאמר דהא דומיא דאימורים ובשר קדשים (דתנא להו נמי התם) איירי דהוי פיגול דאורייתא תדע דלא קתני בשר ק"ק מחצות ואילך דזמן אכילתן עד חצות מדרבנן עכ"ל. ולפמ"ש מאי קשיא להו מבשר ק"ק מחצות ואילך הא בדם שנפסל בשקיעת החמה אפי' בדיעבד ע"כ שפיר חשוב חוץ לזמנו מדרבנן והוי פיגול דרבנן משא"כ בשר ק"ק מחצות ואילך דהדרבנן דידי' הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד הרי הוא נאכל אחר חצות אפי' מדרבנן וכנ"ל וא"כ ה"ל זמנו אפי' מדרבנן ולא חוץ לזמנו כיון דלא גזרו רבנן בדיעבד ומידי דראוי בדיעבד הרי נקרא זמנו וכנ"ל

וצ"ל דתוס' דמנחות הנ"ל פליגי אדבריהם דפסחים הנ"ל רק ס"ל כרש"י בפסחים שם ק"כ ב' ד"ה ראב"ע דנראה מדבריו בהדיא דס"ל דגזירה דעד חצות הוי אפי' לענין דיעבד עש"ה. וכן נראה ג"כ מדברי המרדכי סוף פסחים שכ' וז"ל אלמא מחצות ה"ל נותר מאן תנא אמר ר"י ראב"ע הוא תימא לר"ע נמי אית לי' דמחצות ה"ל נותר כדי להתרחק מן העביר' כדאיתא בברכות וי"ל דלדידי' לא הוי נותר מחצות כ"א מדרבנן הילכך אינו נותר לטמא את הידים אבל לראב"ע הוי נותר דאורייתא עכ"ל ומוכח להדיא דמחצות ה"ל מדרבנן נותר ואסור לאוכלו אם ניתותר אחרי חצות אלא דכיון דהפיסול אך מדרבנן על כן אינו מטמא את הידים דאי ס"ל להמרדכי דבדיעבד בנתותר מצוה לאוכלו אחר חצות אזי כל דבריו מיותרים דפשיטא דאם צריך ומצוה לאוכלו דאין מטמא את הידים ועל כרחך דהוי נותר גמור מדרבנן ואסור לאוכלו ועכ"ז הואיל ורק נותר דרבנן הוא אינו מטמא את הידים ואם דלגבי פיגול אפי' פיגול דרבנן ג"כ מטמא את הידים ע' מל"מ פי"ד מפסולי המוקדשין ה"ח שכ' דפיגול ע"י מחשבת קטן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דחשוב מחשבה רק מדרבנן (ע' חולין י"ג א') ג"כ מטמא את הידים עש"ה עכ"ז אין מדמין גזירות חכמים זו לזו ושפיר אפשר דבנותר דדבריהם לא גזרו שיטמא את הידים

ודע דדברי התוס' מנחות הנ"ל שכתבו דכיון דק"ק אינם נאכלים אלא עד חצות מדרבנן ע"כ אם חישב לאוכלם אחרי חצות ה"ל פיגול דרבנן יש לעיין בהם מתוספתא פסחים סוף פרק חמישי שמבואר שם וז"ל פסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל התוספתא והנה הך תוספתא אזלה אליבא דראב"ע דס"ל דחיוב אכילת הפסח עד חצות הוא דאורייתא דהא בזבחים דנ"ז ע"ב דייק בגמ' דמתני' דהתם דתנן בה דפסח אינו נאכל אלא עד חצות אתי כראב"ע משום דתיבת אלא מוכח דהכונה לחיוב דאורייתא (ועי' תוס' פסחים דק"כ ע"ב ד"ה אמר) וא"כ בהך תוספתא דתני בה נמי אלא עד חצות על כרחך אזלה ג"כ אליבא דראב"ע דעד חצות דאורייתא ואעפ"כ תני בה בהדיא דאם חישב לאכול אחר חצות לא הוי פיגול וא"כ מדוע יהי' חמור חיוב אכילה דעד חצות דרבנן דקדשי קדשים מחיוב אכילה עד חצות דאורייתא דפסח דאינו מועיל לפגל מה"ת ומדוע. חיוב דרבנן הנ"ל יועיל לפגל מדרבנן

ואולם י"ל דעל כרחך התוספתא הזאת חלוקה עם הגמ' שהרי מבואר בה דאפי' אחר חצות אין, חייבין משום נותר והיינו אפי' אליבא דראב"ע כיון דהתוספתא אליבא דראב"ע אזלה וכנ"ל ואלו בגמ' פסחים דק"כ ע"ב הנ"ל קאמר אמתני' דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וקאמר בגמ' עלה אלמא מחצות ה"ל נותר מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע הוא וכו' וא"כ מדאמר מחצות ה"ל נותר מוכח מסתימת הלשון דהוי לגמרי כשאר נותר דעלמא וחייבין עליו משום נותר מיד אחר חצות, וא"כ י"ל דהא דס"ל להתוספתא דאין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר התוספתא אזלה בזה לטעמה דס"ל דאין חייבין עליו משום נותר גם אחר חצות ומוכח מזה דהך חיוב דעד חצות לראב"ע ס"ל להתוספתא דהוא רק אקרקפתא דגברא ועל האדם הוא שיש איסור שלא לאוכלו אחר חצות אבל הפסח. בעצמותו אינו נפסל עד שיעלה עמוד השחר והוא דומה לערב פסח דג"כ אסור לאכול בו הפסח מפאת לאו הבא מכלל עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ולא ביום וכמבואר בפסחים דמ"א ע"ב ואעפ"כ הפסח בעצמותו כשר גם בערב פסח וכמבואר בפסחים דפ"ד ע"ב שבירת העצם מבעוד יום איכא בינייהו למ"ד כשר האי כשר הוא וכו' ע"ש וע"כ ס"ל להתוספתא דחיוב אכילה דעד חצות לראב"ע דנלמד ג"כ מבלילה הזה דנאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות וכמבואר בפסחים שם דק"כ ע"ב ע"כ הוי ג"כ רק איסור עשה בעלמא אקרקפתא דגברא שלא לאכלו אחר חצות כיון דהג"ש הנ"ל מורה דבלילה הזה דקרא הכונה עד חצות ע"כ הוי כאלו כתוב בהדיא עד חצות ויש כאן לאו הבא מכ"ע דעד חצות אין מכאן ואילך לא כמו לאו הבא מכ"ע דבלילה אין ביום לא. אבל לענין הפיסול בעצמותו שיופסל מטעם נותר שפיר ס"ל להתוספתא דכיון דפיסולו של נותר מבואר רק בקרא דלא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו דמדהצריכו הכתוב שריפה על כרחך דפסול הוא וא"כ כיון דכתי' רק בוקר בקרא ע"כ גם הפסח נפסל רק מבוקר ואילך ואע"ג דאיכא איסור עשה מחצות שלא לאוכלו וע"כ כיון דס"ל להתוספתא דהפסח אינו נפסל גם אחר חצות ע"כ שפיר סוברת התוספתא ג"כ דאין מחשבה פוסלת בו משום פיגול אפי' אחר חצות וכמו שהארכתי במקום אחר בחידושי לבאר דאין מחשבה פוסלת משום פיגול אפי' כשחישב לאכול קודש שלא בזמנו אם אין על הקודש בעצמותו פיסול בזמן ההוא ודייקנא לה מדברי התוספתא. עצמה פסחים פרק רביעי דתני דאם חישב לאכול הפסח. בערב פסח אין בו משום פיגול ע"ש. וע"כ כ"ז יונח רק אליבא דתוספתא לטעמה משא"כ לפי סברת הש"ס דידן דס"ל דמחצות ה"ל נותר ונפסל בעצמותו לראב"ע מדסתם. ואמר דמחצות ה"ל נותר ומוכח דהוי כנותר דעלמא ממש וכנ"ל. ונזכרתי שכן מפורש עוד בש"ס פסחים דע"א ע"א דבשר הפסח בעצמותו נפסל מיד בחצות לראב"ע ע"ש א"כ שפיר ראוי שיהי' מחשבה פוסלת בו משום פיגול ג"כ מחצות וע"כ שפיר ס"ל לתוס' דמנחות הנ"ל דלפי דעת הש"ס דידן (דהלכתא כוותי' לגבי תוספתא) דחיוב דחצות לראב"ע מהני לפסול הפסח בעצמותו וה"ה דמהוי לפגל וכנ"ל ה"ה דחיוב דרבנן דעד חצות דקדשי קדשים:

מהני שפיר לפסול ולפגל מדרבנן וע"כ שפיר כתבו דאם חישב לאכול ק"ק אחרי חצות הוי פיגול דרבנן ואין בזה סתירה מן התוספתא כיון דהתוספתא ס"ל דגם פיסול ליכא מחצות ואלו לפי הש"ס דידן הרי אינו כן וכנ"ל וסברת, הש"ס דידן גופי' צ"ל דס"ל דכיון דגלי קרא