לקח טוב לז

לכתחלה עש"ה וא"כ מדאמרינן דמפאת דאי קדים סבתא וזבנה וכו' לא חשובה הבת מוחזקת מוכח דבתר דיעבד אזלינן ודו"ק. ואולם ר' הונא דסובר בהך דב"ב דחשובה הבת מוחזקת באמת משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולא חייש לסברא דרבא דאי קדים סבתא וזבנה וכו' י"ל דזהו טעמו באמת דס"ל דבתר לכתחלה אזלינן וע"כ כיון דלכתחלה אסור לסבתא למכור לכן אין מסולק מן הבת השם בעלים מפאת דאי קדים סבתא וזבנה וכו' וא"כ נמצא דדבר זה אי בתר לכתחלה אזלי' או בתר דיעבד הוא פלוגתא דאמוראי בסוגי' דב"ב הנ"ל עש"ה. ועיין עוד בש"ס ב"ב דק"מ ע"א דנכסים מועטין חשובי בחזקת הבנים (לענין שאם השביחו ונתרבו ברשותם השביחו) מפאת דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו וכן מבואר ג"כ ביבמות דס"ז ע"ב דחשובי נכסים מועטים בחזקת הבנים (לענין שאם יש בנכסים אלו עבדים אזי נחשבים העבדים של הבנים לענין אכילת תרומה) מטעם הנ"ל דאלו קדמו ומכרו מהני עיין היטב שם ושם ואע"ג דלכתחלה אסור להם למכור מדרבנן שהרי מבטלים תקנת חכמים שתיקנו בנכסים מועטין דהבנות יזונו והבנים ישאלו וכו'. וע' סוטה שם דהמשיא עצה למכור בנכסים מועטין נקרא רשע וכו' וא"כ מוכח גם מזה דבתר דיעבד אזלינן ולא בתר לכתחלה. וע"ע בתוס' גיטין דע"ז ע"ב ד"ה מה דבכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך אע"ג דאכתי הבעל אוכל פירות עכ"ז חשוב חצרה מפאת שאם מכרה ונתנה קיים ע"ש ואע"ג דלכתחלה אסור לה למכור בכה"ג ע' תוס' כתובות דפ"ג ע"ב ד"ה ר' אשי וא"כ מוכח גם מזה דבתר דיעבד אזלי'. וע"ע בש"ס ב"ב דף קנ"א ע"א דמיבעי לי' אי ספר תורה מיקרי נכסים מי אמרי' כיון דלא מיזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא א"ד כיון דמיזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא עכ"ל הגמ' ומדבעי רק מפאת דמיזדבן ללמוד תורה וכו' ולא בעי מפאת דאלו עבר ומכר מהני לדעות הסוברים דהלכה כאביי דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני א"כ מוכח דבתר לכתחלה אזלי' וע"כ כיון שלכתחלה אסור למכור לא מיקרי נכסי ורק מפאת דללמוד תורה וכו' מותר למכור אפי' לכתחלה שפיר איבעי לי' אי איקרי נכסי. ודע דגם לרבא דס"ל דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ עכ"ז אם עבר ומכר ס"ת נלענ"ד דמהני ויש לי בזה אריכות דברים ואכ"מ ובאתי בכ"ז אך כמעיר בעלמא

ודע דכעין הספק הזה אי דיעבד מיקרי ראוי כן יש להסתפק ג"כ אי דיעבד מיקרי זמן וע' תוס' פסחים ד"ה ע"א ד"ה לא שכתבו דהא דחמץ אסור מחצות ואילך מקרא דלא תשחט על חמץ וגו' זמן שחיטת הפסח אמר רחמנא אע"ג דלכתחלה צריך להקדים תמיד של בין הערבים עכ"ז הואיל ובדיעבד אם הקדים פסח לתמיד כשר ע"כ מיד אחרי חצות מיקרי זמן פסח ע"ש ומבואר בזה דדיעבד מיקרי זמן

והנה מצאתי עוד ש"ס ערוך שיש לדקדק ממנו שני הדברים גם יחד דדיעבד מיקרי ראוי ושנקרא זמן ואפי' היכא דהאיסור דלכתחלה הוא איסור דאורייתא והוא בפסחים דק"ח ע"א ר' ששת הוי יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא נימא קסבר ר' ששת סמוך למנחה גדולה תנן (מתני' דתנן בה דערב פסח סמוך למנחה לא יאכל אדם וכו' היינו סמוך למנחה גדולה) ומשום פסחא הוא דילמא מימשיך ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא וסבר לה כי הא דא"ר אושעיא וכו' מכשיר הי' בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר לשמו ומצסרא זמן פסחא הוא דכולי יומא חזי לפסחא דסבר בין הערבים בין ערב דאתמול לערב דהאידנא וכו' ובתוס' שם ד"ה נימא כתבו וז"ל ואע"ג דריב"ב לא מכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור משום לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים עד ו' שעות ולא אשכחן תנא דפליג מ"מ כיון דבדיעבד כשר סבירא לי' להחמיר שלא לאכול מן הבוקר עכ"ל ומבואר בזה דגם לבן בתירא אסור לשחוט הפסח לפני חצות והוא לאו מה"ת דלא תשחט על חמץ וגו' ואעפ"כ קאמר בגמ' אליבי' דכולי' יומא חזי לפסחא ודמצפרא זמן פסחא הוא והיינו מפאת שאלו עבר ושחט הפסח כשר בדיעבד וכתוס' הנ"ל וא"כ מבואר בזה להדיא דדיעבד מיקרי ראוי ושנקרא זמן ור' ששת הי' מחשיבו כל כך לזמן עד שהי' מחמיר שלא לאכול בזמן ההוא שהוא רק זמן מפאת הדיעבד אלו עבר ושחט וכנ"ל

עיין עוד במנחות ד"ז ע"א תד"ה אר"י שכתבו אהא דאמרי' בסוכה ד"נ ע"א לענין מילוי מים דניסוך דחג בערב שבת שבתוך החג דכלי שרת אין מקדשין בו שלא מדעת וכתבו ע"ז וז"ל ונראה דכיון דשלא בזמנו הוא אע"ג דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו כדמסקינן בסוף שתי הלחם שלא מדעת מיהא אין מקדשין ואע"ג דלילה אין מחוסר זמן מ"מ לענין זה הוי מחוסר זמן עכ"ל (כפי הגהות הצ"ק עש"ה). וכונתם בזה דאע"ג דלילה אין מחוסר זמן מ"מ שלא מדעת מיהא אינו מקדש כיון שאיננו זמן העצמיי רק שאיננו מחוסר זמן ודו"ק. והנה יוקשה ע"ז פליאה עצומה שהרי בתענית ד"ב ע"ב מפורש בגמרא דניסוך המים דחג הי' כשר גם בלילה ראשונה דחג מדרשא דומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה וכו' וא"כ הא הוי זמן גמור וצ"ל דס"ל להתוס' דרק בדיעבד הי' כשר בלילה ראשונה דחג אבל לא לכתחלה וכן מטין להדיא דברי הרמב"ם בה' תמידין ומוספין פ"י ה"ו וה"ז עש"ה וסבירא להו ג"כ דדיעבד לא מיקרי זמן וע"כ לא חשוב להו לילה לזמן ניסוך המים [ואולם גם אם נאמר כן עדיין ק"ק ממה שהם עצמם ז"ל ס"ל בתענית שם ד"ב ע"ב ד"ה איבעיא דניסוך המים הי' כשר אפי' לכתחלה בלילה ראשונה דחג ודלא כרמב"ם הנ"ל. ואמנם לפמ"ש המל"מ (ברמב"ם הלכה הנ"ל) בכונת התוס' הנ"ל דבלילה רק מותר לנסך אבל החיוב הניסוך איננו בלילה רק ביום עם תמיד של שחר ע"ש י"ל דע"כ שפיר לא מקדש שלא מדעת דענין כלי שרת מקדשין שלא מדעת הוא כעין הא דאמרי' דסתמא כשר בקדשים משום דסתמא לשמן קאי וע"כ א"צ כונת האדם וא"כ ה"נ לענין קידוש כלי כיון שהמצוה כך הוא ע"כ הכלי עושה בעצמו את פעולתו וא"צ דעת האדם שיתכוין לכך וע"כ זהו רק בזמן המצוה והחיוב משא"כ בלילה שאין חיוב לנסך ע"כ נהי דרשות לנסך עכ"ז אין הכלי מקדש מעצמו וע"כ שפיר כתבו התוס' דמנחות הנ"ל דאין הלילה זמן הניסוך וכונתם דאיננו זמן החיוב כיון דלענין קידוש שלא מדעת איירי ולענין זה הרי בעינן זמן החיוב ודו"ק]

ועיין עוד בתוס' פסחים דק"כ ע"ב ד"ה אמר שכתבו דהא דקדשים אינם נאכלים אלא עד חצות מדרבנן היינו שלכתחלה הצריכו חכמים לאוכלם קודם חצות אבל אם נתותרו אחרי חצות לא נפסלו בכך ואוכלם אחר חצות עש"ה. ולפי"ז יומצא דאף אחרי שאמרו חכמים שיאכלו עד חצות עכ"ז גם אחרי חצות מיקרי זמן אכילה כיון דבדיעבד אוכלם אחר חצות ומידי דדיעבד הרי ג"כ מיקרי זמנו וכמו שהכרחתי מתוס' פסחים ה' א' הנ"ל וש"ס פסחים ק"ח א' הנ"ל ולפי"ז ראוי שיהי' הדין דאם חישב בקדשים לאכול בשרם אחרי חצות לילה לא יהי' פיגול אפי' מדרבנן כיון דבפיגול הרי רק מחשבת חוץ לזמנו היא המפגלת וכנודע וכאן הא לא הוי חוץ