לקח טוב לו

מקח בכך [ע' ש"ס שבת דע"ט ע"ב אמר רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף מה קלף כותבין עליו תפילין אף דוכסוסטוס וכו' תנן קלף (המוציא קלף בשבת שיעורו) כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהוא שמע ישראל קלף אין דוכסוסטוס לא למצוה ופירש"י ד"ה למצוה וז"ל מצוה מן המובחר קלף בעי' וסתמא דכל איניש מצוה מעלייתא עביד הילכך לא מצנע דוכסוסטוס לתפילין והוי לי' אין מצניעין כמוהו (דתנן שם דע"ה ע"ב דכל שאין מצניעין כמוהו פטורין בשבת על הוצאתו) עכ"ל. וא"כ ה"נ כיון דמצוה מן המובחר בהמה בעינן א"כ סתמא דכל איניש מצוה מעלייתא עביד ואין דרך בני אדם להקריב חי' כמו דדוכסוסטוס הוא דבר שאין מצניעין כמוהו מפאת דלמצוה מן המובחר קלף בעי' וע"כ שפיר חשובה חי' אין דרך מקח בכך] ושפיר לא יצא העור לחולין. ואולם גם לר"ש הנ"ל עדיין יש להביא ראי' זאת ממשנה הנ"ל באופן אחר וזה שהרי מבואר בה דבלוקח בהמה לבשר תאוה או חי' לזבחי שלמים לא יצא העור לחולין ומוכח מזה דבלוקח חי' לבשר תאוה יצא העור לחולין ומבואר בר"ש שם דטעם החילוק שבין חי' לבשר תאוה לבהמה לבשר תאוה הוא משום דמע"ש מצוה לאכול בעדו שלמים וע"כ בהמה הראוי' לשלמים והיא בתורת שלמים לא יצא העור לחולין אלא אם כן מקדישה לשלמים עכ"ל יעויש"ה וא"כ לר"ל דמכשיר חי' לקרבן א"כ הדק"ל דאמאי יצא העור לחולין בלוקח חי' לבשר תאוה וכמובן ועל כרחך דכיון דלמצוה מן המובחר אין להקריב חי' ע"כ לא חשובה חי' ראוי' לשלמים וחשובה אינה בתורת שלמים וע"כ יצא העור לחולין כשלוקחה לבשר תאוה ודו"ק

ודע דדבר זה הוא פשוט לכאורה בכולי תלמודא דחי' אינה נקרבת קרבן כלל היפוך דעת ר"ל הנ"ל ע' בחולין דל"ג ע"א וממאי דבחולין עסקינן דקתני חי' דאלו בקדשים חי' בקדשים מי איכא. ועוד שם די"ז ע"א כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה אבל חי' דלא חזיא להקרבה לא. ועוד שם דפ"ד ע"א אמר קרא חי' או עוף מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש. ובקידושין דנ"ז ע"ב אין לי אלא תמימים הראוין ליקרב מנין לרבות בעלי מומין מרבה אני את בעלי מומין שכן מין הכשר מנין לרבות את החי' וכו'. ובתמורה ל"ג א' הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפי' בע"מ מעיקרו וכו' ואפי' חי' ועופות (כגון אווזין ותרנגולין דלא שייכי כלל למזבח רש"י) וכו' וכהנה רבות. ואולם עכ"ז מצינו בכריתות ד"ו ע"א המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוים לקרבנות הציבור וכו' ופריך הני דברים הראוין מאי ניהו אי בהמה וחי' תני לי' וכו' ומוכח דחי' ראוי' לקרבן ואולם ברש"י שם ד"ה בהמה וחי' כ' לאו דוקא עכ"ל כונתו דחי' היא לאו דוקא והכרח הוא לומר כן דודאי דוחק גדול הוא לומר דסתמא דגמ' הנ"ל אתי' כר"ל דזבחים הנ"ל דס"ל דחי' כשירה לקרבן דהא ר"ל איתותב התם וסליק בתיובתא עי"ש. וגם דוחק לומר דהך סתמא דגמ' תחלוק על כל שאר סתמי דגמ' דסותמת בכולי תלמודא דחי' אינה ראוי לקרבן וכנ"ל

ודע דיש לתמוה לדעת ר"ל הנ"ל דחי' כשירה לקרבן דאיך יפרש קרא דהטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל (דברים י"ב פסוק ט"ו) דפירש"י שם שאין קרבן בא מהם ע"ש ולר"ל הרי קרבן בא מהם. וכן קשה ג"כ מפסוק כ"ב שם אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו ופירש"י אינך מוזהר לאכלן בטהרה וכו' עכ"ל כונתו דה"א דבהמות דחולין הואיל והן ממין להנקרבין צריך לאוכלן בטהרה כמו קדשים וכמו חלב בהמות חולין שהוא אסור מפני שהם ממין הנקרבין קמ"ל דכמו שא"צ לאכול צבי ואיל בטהרה שהרי אינן ממין הנקרבין כלל ה"נ א"צ לאכול בהמות חולין בטהרה ע"ש בשפתי חכמים וא"כ לר"ל דחי' כשירה לקרבן הרי גם צבי ואיל הם ממין הנקרבין ואיך יפרש לי' להאי קרא וצע"ג

ודע דהך פלוגתא דמס' מע"ש פ"ה מ"ח דהיו סבורין מעיקרא דטבל גם קודם מירוח קרוי קודש ואח"כ בא ר"ע וחידש דאינו קרוי קודש רק אחר מירוח וביארנו למעלה דקדושת הטבל היא מפאת אפשריות ההרמה ויש בו קדושת התרומה והמעשרות בכח וע"כ קודם מירוח דלכתחלה אסור לתרום ובדיעבד מהני הנה נחלקו בזה אי יש לדון את הדבר אחרי הלכתחלה שלו וממילא אין בו קדושה כיון שלכתחלה אסור לתרום ממנו תרומה ומעשרות או דנין את הדבר כפי הדיעבד ויש בו קדושה מפאת הדיעבד שאלו עבר ותרם תרומתו תרומה (ולמעלה כתבנו דזה תלוי בהא אי דיעבד מיקרי ראוי או לא דאי דיעבד מיקרי ראוי אזי ראוי לדון את הדבר כפי הדיעבד וכמובן למעיין) הנה הספק הזה ממש נמצא ג"כ בירושלמי פסחים פרק כיצד צולין הלכה ה' וז"ל א"ר שמואל א"ר זעירא בעי בא בטומאת הדם (פסח שבא בטומאת הדם) היך עבידא (מה דינו) מאחר שאין מתירין לו לזרוק (שבעלמא דם טמא אסור לזרוק) כמי שבא בטומאה דמי ונאכל ג"כ בטומאה כדין פסח הבא בטומאה שנאכל בטומאה) או מאחר שאלו עבר וזרק (בעלמא דם טמא) הורצה (הילכך) כמי שלא בא בטומאה (דמי רק כבא בטהרה נחשב ואין נאכל בטומאה) עכ"ל וה"ז אותו הספק בעינו שהירושלמי מסופק אם דנין את הדבר כפי דין הדיעבד שלו ונחשב בא בטהרה מפאת שאלו עבר וזרק הורצה או דנין את הדבר כפי הלכתחלה ונחשב בא בטומאה מפאת שלכתחלה אסור לזרוק ודו"ק

והנה מצינו עוד הספק הזה (אי בתר לכתחלה אזלי' או בתר דיעבד) לענין ממון ג"כ והוא בחולין ד"ד ע"ב דס"ל לרש"י שם ד"ה מפני דחליפי חמץ שעבר עליו הפסח אסורים למחליף דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' עכ"ל ובתוס' שם ד"ה מותר כ' וז"ל ואין זה דיוקא דאפי' יהיו הדמים מותרין כשמכרן מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא עכ"ל. וע"ע בש"ס בבא בתרא דקכ"ה ע"ב גבי ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי (ליורשים שלי) הוי לי' ברתא דהוי נסיבא שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל (של הבת) וקא תבע וס"ל התם לבני מערבא דאין הבעל יורש משום דה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ור' הונא ס"ל התם דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וחשוב הבעל מוחזק וקאמר התם אמר רבא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זבינא וברשב"ם מסתברא טעמא דבני מערבא דחשבי להו ראוי לגבי בת ולא מוחזק דליכא למימר כאומר מעכשיו דמי דהא אם קדמה הזקנה בחייה ומכרתן לאחרים זבינה זבינא וכשתמות הזקנה אפי' אם תהי' הבת קיימת לא תטול כלום כדאמרינן בכתובות נכסיי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם לא שייר כלום לא שקיל מידי והילכך בעל לא ירית דאשתו לא הוי הוחזקה כלל בהני נכסים וכו' עכ"ל. ומוכח בזה דבתר דיעבד אזלי' שהרי לכתחלה הי' אסור לזקנה למכור הנכסים כמבואר בכתובות (דצ"ה ע"ב) דבאומר נכסיי לך ואחריך לפלוני אסור לראשון למכור הנכסים. ולדעת התוס' סוטה דכ"א ע"ב ד"ה אביי מיקרי ג"כ רשע אם מוכרן ולדעת הרשב"ם הובא בתוס' שם לא מיקרי רשע אבל עכ"ז מודה דאיסור הוא למוכרם