לקח טוב לב

דזהו ג"כ הרי הוא מכח אא"ע לאיסור בישול תנהו ענין לאכילה והנאה וא"כ ליכא מלקות וע"כ מועיל האא"ע השני דפסהמ"ק למלקות ודו"ק]

והנה יש להסתפק בטבל שנתן טעם בהיתר אם אפשר לתרום על הטעם הזה ממקום אחר כדי להתירו ולעשותו חולין והספק הוא אם טעם חשוב ניכר וה"ל שירים נכרין או דילמא היכר הטעם לא חשוב היכר ואין התרומה מועלת משום דלא הוי שירים נכרין וכמובן. ונראה פשוט שזה תלוי ג"כ במחלוקות ר"י ור"ל דירושלמי הנ"ל דפליגי אי טעם חשוב ניכר וכנ"ל וכמובן. וראיתי בפתיחת הפמ"ג לאו"ח בסדר הנהגת השואל עם הנשאל סדר שני אות נ"ג שכ' וז"ל התוחב כף איסור לתוך היתר חבירו שוגג פטור מזיד חייב לשלם היזק שאינו ניכר גיטין נ"ג ובהו"ת שם הארכתי ובאינו מינו י"ל נרגש הטעם והוי היזק ניכר וצ"ע עכ"ל. ולפי דברינו דין זה תלוי ג"כ במחלוקת ר"י ור"ל הנ"ל וכמובן וכיון דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל א"כ חשוב היזק שאינו ניכר וג"כ לענין טבל לא הוי שירים נכרין ובאתי אך להעיר

ודע כי בסברת ר' אשי דחולין הנ"ל דבב"ח אסור מלא תאכל כ"ת ומשום דנעבדה בו עביר' הארכתי הרבה בחידושי לשם וראיתי להעתיק פה ב' דברים מהם יען יש בם חידוש בס"ד ואלה המה

א) כתבתי בחידושי לשם וז"ל נלענ"ד לחדש לפי סברת ר' אשי דבב"ח אסור באכילה והנאה מלאו דל"ת כ"ת דלפי שנעבדה בו עבירת הבישול ע"כ הוא תועבה וע"כ הוא אסור גם בהנאה משום דלאו דלא תאכל כ"ת כולל גם הנאה כדר' אבוה דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל וכו' וכמבואר בסוגיין ולפי"ז נראה לחדש דכל איסור אכילה אף שאינו איסור הנאה עכ"ז אם אכלו האדם אזי בבואו לגרון ונעשה בו עבירת האכילה וכמבואר סוף פרק גיה"נ דהנאת גרון חשוב אכילה לעבור עליו ע"ש וא"כ הרי נעבדה בו עביר' ונעשה תועבה אזי חל אז עליו הלאו דלא תאכל כ"ת וממילא הוא נאסר גם בהנאה מכח הלאו הזה כיון דלאו הזה כולל גם הנאה וכנ"ל ובהיותו בגרון הרי יש מקום לחול עוד עליו איסור שהרי אלו מקיאו משם וחוזר ואוכלו מחויב שנית על האכילה השני' וכמבואר שם ס"פ גיה"נ ע"ש הרי דאכתי אוכל הוא לענין איסור ונמצינו למדין איפוא דין מחודש דהא דאמרי' ס"פ גיה"נ דאם אכל איסור והקיאו וחזר ואכלו חייב שנית אזי לדעת ר' אשי הנ"ל לאו דוקא בהקיאו וחזר ואכלו חייב כ"א אפי' בהקיאו וחזר ונהנה ממנו ג"כ חייב ואפי' אם האיסור בעצמותו הוא איסור אכילה לבד לא איסור הנאה וכנ"ל (ואין להקשות ע"ז ולומר דלא שייך כאן לאו דלא תאכל כ"ת לפי שאין ניכר התיעוב וכתוס' הנ"ל שכתבו דבעי' ניכר התיעוב דז"א דכבר כתבתי בחידושי שם דלדעות הסוברים דאין בישול אחר בישול בבב"ח וכן לדעות דבישול בב"ח בחמי טבריא לא חשוב בישול א"כ על כרחך דלא בעי' ניכר התיעוב לענין לא תאכל כ"ת כיון דגם בבב"ח עצמו הרי אין ניכר התיעוב כלל דנהי דמרגיש טעם בישול וטעם בשר בחלב עכ"ז הא אפשר שנתבשלו בחמי טבריא או שנתבשלו תחלה הבשר והחלב כל אחד בפ"ע ואח"כ שניהם יחד והארכתי בזה בחידושי שם. ועי' בגליון הש"ס למהר"ע איגר ז"ל בפסחים דכ"ב ע"א שהקשה אמ"ד דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דלרש"י דשחיטתן לכ"ע דאורייתא א"כ אמאי אין אסורים ממילא באכילה והנאה מלאו דלא תאכל כ"ת הואיל ונעבדה בם עבירת השחיטה בעזרה עש"ה שהניח בקושיא ואעפ"י שגם שם אין ניכר שהית' השחיטה בעזרה דוקא וככה נשתמשו הרבה גדולי האחרונים ז"ל בסברת ר' אשי הנ"ל אפי' בגוני דלא ניכר התיעוב יעוין בספריהם]

והנה יש להעיר לפי"ז בהצעת דעות הסוברים דאיסורי הנאה אין להם בעלים וכנודע ובהצעת דעת התורת חיים בערבי פסחים והלבוש באו"ח סי' תפ"ד ודבריהם מפורסמים באחרונים שכתבו דנהי דבעלמא הנאת גרון הוי אכילה עכ"ז לענין אכילת מצה המצוה דוקא בביאה למעיים ע"ש ולפי"ז יש להקשות דל"ל קרא בפסחים דל"ה ע"ב לפסול מצה של טבל תיפוק לי' דבלא"ה מיד כשבא הטבל לגרון ועבר אאיסור טבל כיון דבכה"ת הנאת גרון הוי אכילה א"כ הרי נאסר מיד בגרון מכח ל"ת כ"ת ואיתעביד מיד בגרון איסור הנאה וכנ"ל וא"כ כשבא אח"כ למעיים הרי אינו מצתכם כיון דאיסורי הנאה אין להם בעלים וא"כ בלא"ה מצה של טבל פסולה מסברא כיון דלענין מצות מצה בעי' ביאת מעיים דוקא וכנ"ל וא"כ בעי' שיהיה שלו בשעת ביאה למעיים וכמובן וא"כ ל"ל קרא לפסול מצה של טבל תיפוק לי' דבלא"ה פסולה לפי שאינה שלו בשעת ביאה למעיים וכנ"ל ועיין בתוס' פסחים שם שהקשו ג"כ דתיפוק לי' דלא הוי מצתכם שהרי בטבל מעורב בו תרומה ומעשרות שאינן שלו כ"א של הכהן והלוי ותירצו דמיירי באוכל יותר מכזית עד שנשאר כזית משלו או דמיירי בכהן האוכל עש"ה. ואולם לפי מה שכתבנו דמכח האיסור טבל איתעביד איסור הנאה בגרון מפאת ל"ת כ"ת ושוב איננו מצתכם כיון דא"ה אין להם בעלים וכנ"ל קשה שפיר דע"ז הרי לא שייך תירוץ התוס' הנ"ל

והנה לא נעלם ממני שי"ל דהא דדבר שנעבדה בו עביר' אסור מלא תאכל כ"ת היינו רק בדבר שהעביר' עשתה רושם ושינוי בגופו כמו בב"ח שנעשה שינוי בגופם שהבשר נשתנה להיות לו טעם חלב וכן החלב להיות לה טעם בשר וכמו כן נשתני מפאת הבישול משא"כ באוכל דבר איסור שאכתי שם אוכל עליו אף בהיותו בגרון וכנ"ל א"כ הרי לא נעשה שום רושם ושינוי בהחפץ ע"י מעשה העביר' ע"כ י"ל דלא קרוי תועבה ואינו בכלל הלאו דל"ת כ"ת [ואם דלענין קדשים מצינו דגם שור שהמית את האדם קרוי נעבדה בו עביר' עי' ב"ק ד"מ ע"ב וזבחים ד"ע ע"ב ועי' תוס' פסחים דכ"ה ע"א ד"ה מה לכלאי הכרם שכתבו ג"כ, דחמץ שעבר עליו בבל יראה מיקרי נעבדה בו עביר' עש"ה. וכן מבואר ג"כ ברש"י סוטה דכ"ט ע"ב ד"ה הצד השוה שבהן עש"ה ואעפ"י שלא נעשה שום רושם בחמץ ע"י העביר' דבל יראה וב"י ואף לא נעשתה בו מעשה כלל עכ"ז זהו רק לענין נעבדה בו עביר' אבל לענין שם תועבה שפיר י"ל דכל שלא נעשה רושם ושינוי בהחפץ ע"י העביר' לא הוי תועבה ואינו בכלל הלאו דל"ת כ"ת. ואם שכמה גדולי האחרונים דנו בענין ל"ת כ"ת גם בגונא דלא נעשה רושם ושינוי בחפץ ע"י העביר' עכ"ז לענ"ד י"ל כדברינו] ואולם גם נאמר אם עדיין יש לעיין בהא דאמרי' ביומא דפ"א ע"א זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן ראשון משלם קרן וחומש ושני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון עכ"ל הגמ' וכתבו הת"י שם ד"ה זר וכ"כ התוס' במנחות דס"ט ע"א ד"ה דבלע דהא דשני אינו משלם קרן וחומש היינו משום דתרומה הרי איסורה רק מפני קדושתה וע"כ כשבלעה הראשון נתחללה קדושתה ופקעה והותרה ונעשית חולין יעויש"ה. וא"כ בזה שוב שפיר קשה שהרי כאן ע"י עבירת הראשון באכילת התרומה הרי נעשה שפיר שינוי ורושם בעצם החפץ במה שנפקע ממנו קדושה שהית' בו ונעשה חולין וא"כ שוב שפיר ראוי שיהי' נאסר מכח ל"ת כ"ת