לקח טוב לא

ד"א וא"כ יש מזה כדמות ראי' דה"ה דאכילה ע"י ד"א לא חשוב אכילה ויש בזה דמיון קרוב ביותר להך דאכילה ע"י ד"א שהרי ההקרבה למזבח גם היא נקראת אכילת מזבח ואכילת אדם ומזבח הוקשו זה לזה כמבואר במנחות די"ז ע"א וע"ב [ועי' חולין דפ"א ע"ב דס"ל לר' יוחנן דאפי' לר"ש דס"ל דשחיטה שאינה מתרת לאכילה לא שמה שחיטה עכ"ז שחיטת עולה חשובה שחיטה המתרת לאכילה דאכילת מזבח שמה אכילה ע"ש] וע"כ הך דמותר ע"י חיבור לא חשוב מותר לגבוה נראה ענינו ג"כ דכיון דקרב למזבח רק ע"י ד"א ע"כ אינו חשוב אכילת מזבח ואיננו נחשב מותר לגבוה כיון שאיננו נאכל למזבח כלל דאכילה ע"י ד"א לאו שמה אכילה. ואולם יש לדחות ולומר דאין כוונת התוס' דמותר ע"י חיבור לא חשוב מותר רק כוונתם דאפי' חשוב מותר עכ"ז אין לעשות יוכיח מהיתר דמחובר להתיר טרפה שלא ע"י חיבור ודו"ק. והכי דייק לשון התוס' מדלא כתבו דכיון דאין לו היתר אלא ע"י חיבור לא חשוב מותר רק כתבו דכיון דאין לו היתר אלא ע"י חיבור לא שייך למיעבד מיני' יוכיח א"כ מוכח דכוונתם דאפי' חשוב באמת מותר לגבוה עכ"ז אין לעשות ממנו יוכיח להתיר טרפה שלא ע"י חיבור ובאתי בכ"ז רק להעיר

עיין בחולין דק"ח ע"א דפליגי ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל דאפשר לסחטו אסור בבשר וחלב ור"ל ס"ל דמותר עש"ה. ונלענ"ד להסביר פלוגתתם דלטעמייהו אזלי דהנה הא דאפשר לסוחטו ראוי שיהי' תלוי בטעם איסור אכילת בב"ח דאם הלימוד הוא מלא תבשל יתרה דאתי לאיסור אכילה ראוי שיאסר אפשר לסוחטו דכיון שאסרה תורה בב"ח שנתבשל יחד מנלן לומר שגם בשעת אכילה צריך שיהי' יחד טעם חלב בבשר הא כיון דדרשי' ג"פ לא תבשל באא"ע לאיסור אכילה והנאה ולמה הוציא הכתוב בלשון בישול לומר שדרך בישול אסרה תורה א"כ ה"ל כאלו נכתב בפירוש לא תאכל גדי שנתבשל בחלב אמו וא"כ כיון שנתבשלו יחד נאסרו ונעשה גוף איסור ומהיכי תיתי להתירם אחרי הסחיטה אבל אם לא תבשל אתי אך לבישול ואיסור אכילה והנאה הוא אך מלאו דלא תאכל כל תועבה וכדעת ר' אשי חולין דקי"ד ע"ב. והנה התוס' שם דקט"ו ע"א ד"ה חורש כתבו וז"ל וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופא כמו בישול של בב"ח ונ' דה"ט משום דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת עכ"ל. ומבואר בזה דלא תאכל כ"ת שייך רק כשניכר התיעוב והעביר' בהחפץ דאל"כ לא נקרא תועבה ומה שבב"ח אסור מכח לא תאכל כ"ת היינו על כרחך משום שניכר התיעוב כיון שמרגיש טעם הבשר בהחלב וכן להיפוך והרגשת הטעם הוי היכר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בסברא דטכ"ע מה"ת דכיון שמרגיש הטעם דחיך אוכל יטעם א"כ ה"ל ניכר האיסור ולא שייך ביטול ע"ש ולפי"ז כשסר טעם חלב מתוך הבשר ולא נשאר בו חלב כדי נ"ט א"כ שוב הרי אין התיעוב ניכר בו ושוב אינו נקרא תועבה וא"כ שפיר ראוי שיהי' מותר ואעפ"י שמתחלה הי' בו בנ"ט עכ"ז הרי היכר התיעוב הוא רק ע"י הרגשת הטעם שמרגיש בשעת אכילתו א"כ לפני אכילתו הרי אינו ניכר כלל אפי' כשיש בו בנ"ט שזה ההיכר של ההרגש הרי הוא רק בשעת אכילה וא"כ כיון שנסחט הטעם לפני האכילה ואינו נרגש עוד בשעת אכילה א"כ הרי לא הי' אסור מעולם כלל שכל עיקר איסורו אפי' כשיש בו בנ"ט הרי נתחדש רק בשעת אכילה שאז ניכר ע"י הטעם שבו ונעשה אז תועבה דכ"ז שאין העבירה ניכרת אינו תועבה וכדברי התוס' הנ"ל וא"כ בכה"ג דנסחט הטעם לפני האכילה שוב שפיר שרי ולא התחיל להיות איסור כלל ודו"ק. ולפי"ז ר"ל דסובר אפשר לסחטו מותר י"ל דס"ל כר' אשי הנ"ל משא"כ ר"י י"ל דסובר דיתורא דלא תבשל קאי אאכילה וע"כ סובר אפשר לסחטו אסור. ואמנם בהא דס"ל לר"ל כר' אשי ור"י לא ס"ל כן י"ל דלטעמייהו אזלי דהנה במס' מע"ש פ"ב מ"א תנן דגים (של חולין) שנתבשלו עם הקפלוטות של מע"ש והשביחו השבח לפי חשבון עיסה של מע"ש שאפאה פת והשביחה השבח לשני (ואין מחשבין בה דמי עצים שהם חולין רק כל השבח להמעשר שני) זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני. ובירושלמי שם איתא אמר ר' יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני ור' שמעון בן לקיש אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכו' עש"ה בביאור הפני משה ז"ל ותמצא מבואר דלר' יוחנן אין הרגשת הטעם חשוב ניכר וע"כ ס"ל לר' יוחנן דשבחו ניכר דמתני' היינו דוקא בהותיר במדה ולר"ל חשוב גם הטעם ניכר וע"כ אם יש שבח ע"י הטעם דהיינו ששוה יותר ע"י הטעם שבו שבלע מן החולין אז ג"כ השבח לפי חשבון וזהו שאמר כל שטעם שבחו ניכר וכו' דשבחו ניכר דמתני' היינו גם כשניכר ע"י הטעם שבו דגם טעם חשוב ניכר ולפי"ז הא דס"ל לר' אשי דבב"ח אסור מלא תאכל כ"ת אע"ג דבעי' ניכר התיעוב וכמו שכתבו התוס' הנ"ל היינו על כרחך משום דס"ל כר"ל הנ"ל דטעם חשוב ניכר וע"כ גם בבב"ח חשוב ניכר הואיל ומרגישין טעם בשר וחלב וכן להיפוך וכנ"ל וע"כ ג"כ ר"ל לטעמי' ס"ל כר' אשי' הנ"ל וע"כ סובר דאפשר לסחטו מותר וכנ"ל ור' יוחנן לטעמי' דס"ל דטעם אין חשוב ניכר א"כ לא מצי סבר כר' אשי הנ"ל וכמובן ורק סובר בהכרח דבב"ח אסור מיתורא דלא תבשל וכנ"ל וע"כ שפיר סובר דאפשר לסחטו אסור דהא בהא תליא וכנ"ל ודו"ק ולכאורה נצבה לעומת דברי אלה סוגי' דס"פ כל הבשר דס"ל לר"ל שם דבב"ח אסור באכילה מקרא דובשל מבושל במים דכתי' בפסח ולר' יוחנן אסור מקרא דלא תאכלנו דכתי' בפסולי המוקדשין עש"ה אבל באמת לאו קושיא הוא דלכאורה קשה לשניהם כיון דמייתי איסור בב"ח רק באם אינו ענין מפסח או מפסולי המוקדשין א"כ מדוע לוקין אבב"ח לדעת הלח"מ הנודעת דאיסור הנלמד באא"ע לית בי' מלקות וע"כ נראה דר"ל שפיר סבר כר' אשי הנ"ל רק דמלא תאכל כ"ת ג"כ הרי ליכא מלקות דהוא לאו שבכללות וכנודע וע"כ יליף ר"ל המלקות מקרא דובשל מבושל דכיון דהאיסור נלמד ממקום אחר שפיר יש להלקותו מכח לאו דאא"ע וכמ"ש הה"מ סברא כזאת לענין אעמ"ד וכנודע ותו דהא דאין לוקין אאם אינו ענין י"ל דהוא משום דהך מדה הוא רק לשלא יהי' יתור דמשום זה אומרים דאם אינו ענין לזה והוא מיותר לו תנהו ענין לזה וע"כ אין ללמוד ממנו רק איסור לבד דכיון דצריך עכ"פ לאיסורא שוב הרי אינו מיותר וע"כ שוב היכא דיש לימוד על האיסור ממקום אחר שוב שפיר אכתי האא"ע מיותר לענין איסור ושפיר אתי למלקות ודו"ק. וא"כ י"ל דהאי אא"ע מפסח לבב"ח יש לדורשו רק אהיכא דניכר התיעוב דאסור כבר מכח לא תאכל כ"ת וחידש האם אינו ענין הנ"ל עונש מלקות אבל מנלן לדורשו אפי' אהיכא דלא ניכר התיעוב ולומר שהאא"ע הנ"ל מחדש איסור חדש דכיון דעכ"פ אם נדרשנו אהיכא דניכר התיעוב שוב הרי אינו מיותר א"כ הרי נסתלק דרש האא"ע אהיכא דלא ניכר התיעוב דעיקר דרש הזה הרי הוא אך למצוא לו מקום שלא יהי' מיותר וכנ"ל וא"כ היכא דלא ניכר התיעוב בבב"ח שפיר שרי לגמרי ואפי' איסור אין בו ור"י מצי סבר שפיר דמיתורא דג' לא תבשל ילפי' אכילה והנאה רק