לקח טוב ל

הי' אפשר להם להתלונן עוד ולומר זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו' והיינו על כרחך משום דגם הרגשת הטעם לבד אף בלי ממש ג"כ נקרא אכילה ואולם למ"ד דטעם חמשת המינין האלו טעמו טעמן ולא ממשן מבואר דס"ל להיפוך דטעם בלי ממש לא נקרא אכילה מדהתלוננו ואמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו' ומכלל דבמן לא אכלו המינין האלו אף שטעמו טעמן וא"כ על כרחך דטעם בלי ממש לא מיקרי אכילה ודו"ק

ודע דגוף הפלוגתא דראשונים ז"ל אי טכ"ע אהדרי' לאיסורא קמא והוא בכלל הלאו דלא תאכל י"ל דתלוי בפלוגתא דאמוראי הנ"ל אי טעם חשוב אכילה וכדכתי' בקרא זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו' וכנ"ל

עוד נלענ"ד דדבר זה אי טעם חשוב אכילה הוא פלוגתא דב"ש וב"ה בעדיות פ"ה מ"ג הקצח ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין וכן למעשרות ובפי' הראב"ד כ' וז"ל ופליגי בי' ב"ש וב"ה אי הוי אוכל או לא כי הריח שלו קשה וכדתניא בברכות פרק כיצד הישן למזרח גרנו דמו בראשו ואכילתו קשה כדתני' ברישא דברייתא קצח אחד מששים מסמני המות אלא שהטעם יפה ללב דא"ר חנינא הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד ב"ש סברי כיון דהוא גופי' לאו בר אכילה הוא אינו אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל לטומאה ולמעשרות עכ"ל, כוונתו להא דאמרי' בברכות ד"מ ע"א א"ר חמא ברבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב מיתיבי רשבג"א קצח אחד מששים מסמני המות הוא והישן למזרח גרנו דמו בראשו לא קשיא הא בריחו הא בטעמו (ריחו קשה וטעמו טוב) אימי' דר' ירמי' אפיא לי' ריפתא ומדבקא לי' ומקלפא לי' (הקצח הדביקה בפת כדי שיקלוט הפת בשעת האפי' את טעם הקצח שהוא טוב ואחרי האפי' קלפה את הקצח מן הפת בשביל הריח הרע שלו) ומבואר בזה דקצח אינו נאכל בעינו כ"א הטעם שלו הוא שנאכל שמדביקין אותו בפת כדי שיקלוט הפת טעמו ואח"כ קולפין אותו ואוכלין את הפת ונמצא שרק טעם שלו בפת הוא הנאכל וע"כ פליגי ב"ש וב"ה אי טעם חשוב אכילה או לא דב"ש ס"ל דטעם לא חשוב אכילה ולכן קצח שרק טעמו נאכל וטעם הרי לא חשוב אכילה ע"כ גם הקצח עצמו אין קרוי אוכל ואינו בכלל אוכלין לענין טומאת אוכלין ולענין חיוב מעשרות וב"ה ס"ל דטעם חשוב אכילה ולכן הקצח שטעמו נאכל שפיר קרוי אוכל והוא בכלל אוכלין לטומאה ולמעשרות. ושוב נזכרתי דברי הגמ' נדה דנ"א ע"ב דמידי דעביד לטעמא (כגון פלפלין וכדומה שאין עשוים להיות נאכל בעין כ"א להטעים את הקדירה) לא מטמא טומאת אוכלין ע"ש ומוכח דטעם לא חשוב אכילה. ואולם יש לחלק בין דבר שאפשר שיהי' נאכל בעינו דאז גם הטעם שלו חשוב אכילה לבין דבר שאין נאכל רק ע"י שנותן טעם בדבר אחר דאז איננו חשוב להקרא אכילה מפאת הטעם לבד

ודע דהא דטעמא לא חשוב אכילה וכש"ס נדה הנ"ל נלענ"ד הטעם שהוא כעין סברא המבוארת בסוכה (דף ל"ז ע"א) דלקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה ובפסחים (דף נ"ו ע"ב) דמכניסו לקיום ע"י דבר אחר לאו שמי' מכניסו לקיום וה"נ כיון שהפלפלין וכדומה נאכלין רק ע"י דבר אחר שנותנין טעם בדבר אחר והדבר האחר ההוא נאכל ועי"כ ממילא נרגש גם טעם הפלפלין לכן אכילה ע"י דבר אחר לאו שמי' אכילה ודו"ק. ועי' בר"ש עוקצין פ"ג מ"ה שכ' וז"ל וי"ל דפלפלין בעינייהו לא חזי לטיבול אלא ע"י דבר אחר שמגבלין אותו במים וכו' הלכך כיון דבעיני' לא חזי לא מיחייב במעשר עכ"ל דבריו מטים לדברינו דכיון דפלפלין לא חזי אלא ע"י דבר אחר לכן אכילה ע"י ד"א לאו שמה אכילה ולכן לא מיחייבי במעשר דהא חיוב מעשר תלוי בענין השם אוכל אי יש לו שם אוכל או לא וכמבואר כן להדיא בדברי הראב"ד בפירושו לעדיות הנזכרים למעלה. ואולם יש להביא ראי' להיפוך דאכילה ע"י ד"א שמה אכילה מהא דתנן במע"ש פ"ב מ"ד כרשינין של מע"ש שנטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות וכו' וכ' הר"ש וז"ל ואינן כשאר מע"ש שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים ומפרש בירושלמי טעמא דאין פודין את הקדשים להאכיל לבהמה (וכרשינין הם מאכל בהמה) ולכן יתחלקו לעיסות של מע"ש שבכל עיסה ועיסה יערב מאלה (הכרשינין) פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ויאכלו לאדם אגב העיסה דהשתא לא הוי פודה להאכיל לבהמה אלא לאדם עכ"ל. והנה הא דאין פודין את הקדשים להאכיל לבהמה ולכלבים ילפינן לי' בבכורות (דע"ו ע"א) מדכתי' תזבח ואכלת בשר ודרשי' ואכלת ולא לכלביך ע"ש הרי שבפדיית קדשים הצריך הכתוב אכילה וכדכתי' ואכלת וא"כ כיון דס"ל לר' טרפון דמותר לפדות כרשינין דלא חזיין בעינייהו רק יתאכלו אחרי הפדיון ע"י שיתחלקו לעיסות ויהיו נאכלים אגב העיסה א"כ מבואר דאכילה ע"י דבר אחר שמה אכילה. וע"ע ביומא דע"ו ע"א דאמר ר"ל מנין לשתי' שהוא בכלל אכילה שנא' ואכלת לפני ד' אלקיך מעשר דגנך תירושך וגו' תירוש חמרא הוא וקרי לי' ואכלת ופריך ממאי ודילמא דאכלי' ע"י אניגרון וכו' ומוכח ג"כ דאכילה ע"י ד"א שמה אכילה. ויש לדחות דהתם נהי דלא חזי בעיני' לאכילה כיון דקיימינן השתא בה"א דשתי' אינה בכלל אכילה עכ"ז כיון דחזי בעיני' לשתי' עכ"פ ע"כ שפיר נקרא אכילה ע"י ד"א ואינו דומה להך דפלפלין דלא חזיין בעינייהו למידי. וע"ע שבועות דכ"ב ע"ב בעי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמותאכיל ע"י תערובות דעתי' אכזית א"ד כיון דלא בעיני' אכלי' לי' אינשי דעתי' אמשהו תיקו עכ"ל הגמ' ומוכח קצת דזהו ענין האיבעי' אי אכילה ע"י ד"א שמה אכילה דחרצן אינו נאכל בעין רק ע"י תערובות וע"כ אי אכילה ע"י ד"א שמי' אכילה חשוב אוכל ושיעור אכילתו בכזית ככל אוכלין אבל אי אכילה ע"י ד"א לאו שמי' אכילה א"כ הרי אינו חשוב אוכל וה"ל כעפר דכיון דלאו בר אכילה הוא אפי' בכזית ע"כ האומר שבועה שלא אוכל עפר דעתי' אמשהו דאין לחלק בו בין כזית לפחות מכזית כיון דגם בכזית איננו אכילה וכמבואר שם בשבועות באיבעי' קדומה (דאיבעי' דחרצן הוא לפי האת"ל באיבעי הקדומה דבעפר דעתי' אמשהו) עש"ה ותבין ואולם הרי רבא עצמו ס"ל בסוכה שם דל"ז ע"א דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ואלו כאן בשבועות לפי פירושנו זה נשאר בתיקו אי אכילה ע"י ד"א שמה אכילה ויש לחלק ואין להאריך. וע"ע במנחות ד"ה ע"ב מן הבקר להוציא את הטרפה והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה להדיוט אינו דין וכו' כלאים תוכיח שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה (בבגדי כהונה) וכו' מה לכלאים שכן מצותן בכך ובתוס' שם ד"ו ע"א ד"ה מה לכלאים כתבו וז"ל וא"ת ולימא גיד הנשה במחובר יוכיח (כשהוא מחובר לקרבן) דאין מצותו בכך ושרי לגבוה כדאמר בריש גיה"נ וכי תימא מה לגיה"נ שכן מחובר (דאלו כשפירש אסור להקרבה כמבואר שם בריש גיה"נ) הנך יוכיחו וי"ל דכיון דאין לו היתר אלא, ע"י חיבור לא שייך למיעבד מיני' יוכיח עכ"ל. נראה:

כוונתם דכיון דמותר רק ע"י חיבור ע"כ מותר ע"י ד"א לא חשוב מותר לגבוה כיון דאינו קרב בעינו רק ע"י