לקח טוב כט

אפי' אם יהי' סברא אחרת בזה עכ"ז זה נראה לדעתי עכ"פ לדקדק מדברי התוס' הנ"ל שכתבו דלענין טומאה לא אמרי' טכ"ע שטומאה אין לה חלות על הטעם משא"כ איסור י"ל דיש לו חלות גם על הטעם כיון דלגבי איסור אמרי' טכ"ע ולא אמרי' כן גבי טומאה ולפי"ז נראה דהנה בפסחים דל"ד ע"א וע"ב מבואר דתרומה טמאה שאסורה לכהן מפני טומאתה אזי אם שתלה בקרקע וסרה טומאתה ע"י השתילה אזי גם האיסור מסתלק ממנה מדינא ע"ש דמבואר שם דרק חכמים עשו מעלה שלא תועיל זריעה בהקדש ותרומה אבל מדינא מועיל וא"כ עכ"פ בטעם של תרומה טמאה היכא שאין נשאר עצם רק טעם לחוד דאז סרה הטומאה מן הטעם כיון שטומאה אין לה מציאות על טעם וכנ"ל וא"כ ממילא פקע גם האיסור מן הטעם כמו בהך דשתילי תרומה דכיון דנסתלקה הטומאה ע"י השתילה מסתלק גם האיסור דזה ודאי ניתן להאמר דרק בממש עשו חכמים מעלה אבל לא בטעם דקיל הרבה מן הממש אפי' למ"ד דטכ"ע מה"ת וכנודע] ולפי"ז שפיר קאמר בירושלמי הנ"ל שהתרנגולת תהי' מותרת ע"י הפלטת השמן שריפה דהוא תרומה טמאה דנהי שישאר טעם עכ"ז הרי טעם של תרומה טמאה חוזר להיתרו מפאת שנסתלקה הטומאה כשנעשה טעם לבד וכנ"ל משא"כ הט"ז והש"ך הנ"ל דאיירי בחלב דהוא איסור לבד דיש לו מציאות גם על הטעם ע"כ שפיר אסרו בהפלטת החלב כיון שנשאר הטעם ודו"ק היטיב. ודע דמה שכתבו התוס' הנ"ל דבטומאה לא שייך ענין טכ"ע נלענ"ד שהוא פלוגתא דתנאי בערלה פ"ב דתנן התם כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה וערלה וכה"כ אסור ב"ש אומרים אף מטמא וכו' ע"ש ונודע דטעמא דמחמץ ומתבל הוא רק מפני שטעמם חזק ונרגש ביותר מס' וא"כ לב"ש דס"ל אף מטמא מוכח דגם בטומאה אמרי' לדידהו טכ"ע וע"ש בירושלמי שמבואר שם וז"ל עד כדון דבר שיש בו איסור וטומאה יש בו טומאה ואין בו איסור מהו עכ"ל נסתפק בזה אי הא דמטמא לב"ש ע"י הטעם הוא רק בדבר האסור ג"כ דאז אמרי' מגו דטכ"ע לגבי האיסור חשוב נמי לטמא אבל בדבר שאין בו איסור רק טומאה לחוד אינו מטמא ע"י הטעם או דילמא לא שנא

והנה מה שהבאתי מש"ס פסחים הנ"ל דבתרומה טמאה אם נסתלקה הטומאה אז גם האיסור מסתלק וחוזר להיתרו מצאתי ספק כזה ממש בירושלמי ערלה פ"ג ה"ג וז"ל אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תנא תני עלו מטומאתן ואית תנא תני לא עלו מטומאתן מאן דאמר עלו מטומאתן הרי אלו מותרות ומ"ד לא עלו מטומאתן הרי אלו אסורות אפי' כמ"ד עלו מטומאתן הרי אלו אסורות דכתי' צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה ממנו עכ"ל. הרי שרצה הירושלמי לומר תחלה דאיסור אבן מנוגע תלוי בטומאתו ואם נסתלקה הטומאה נסתלק גם האיסור ואח"כ חזר בו ואמר שאין האיסור תלוי בטומאה ואף בהסתלק הטומאה נשאר האיסור. ויש לחלק בין תרומה טמאה להך דירושלמי דתרומה טמאה איסורה מדכתי' בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ודרשי' תאכלנו לזה ולא לאחר למעט תרומה טמאה וכמבואר ביבמות דע"ג ע"ב ע"ש וא"כ כיון שהלימוד מתיבת הטמא מוכח דרק מפני הטומאה אסרה הכתוב והטומאה הוא סיבת האיסור וע"כ בהסתלק הטומאה מסתלק האיסור ג"כ כי בסור הסבה יסור המסובב משא"כ בהך דירושלמי דאבן מנוגע הרי איסורו מדכתי' צרעת ממארת וכדברי הירושלמי הנ"ל וא"כ עצם מציאות הצרעת אוסר את האבן ולא מפאת שהצרעת מטמאה וע"כ אין האיסור תלוי בטומאה וכמובן. וע"ע בש"ס ע"ז דנ"ב ע"א סוף העמוד דפריך דתיבעי לי' עכו"ם גופי' ומשני עכו"ם גופי' לא קמיבעי לי' דכיון דאיסורה בטל טומאתה נמי בטלה ע"כ. ומוכח קצת דדבר שיש בו סבה האוסרת ומטמאה אז בהסתלק האחד יסור השני ג"כ. וע"ע בכורות דכ"ג ע"א דאעפ"י שבטלה הנבלה בשחוטה לענין איסור אכילת נבלה עכ"ז לא בטלה לענין טומאת משא שבה עש"ה. ועי' ברא"ש פ' גיד הנשה סי' ל"ז עש"ה ודו"ק. וע"ע בתמורה דל"ד ע"א דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין מאי לאו טהורין ומותרין לא טהורין ואסורין ע"כ. ומוכח ג"כ דאין האיסור תלוי בטומאה בדבר שיש בו איסור וטומאה דהא בשר המת יש בו איסור וטומאה ואעפ"כ כשנפרך איסורו עומד אעפ"י שפקעה טומאתו ויש לדבר הרבה בזה ובאתי פה אך להעיר

והנה לפי מה שכתבנו למעלה דריח אין בו ממש והוא רק טעם לבד ולפי דברי תוס' דבכורות הנ"ל דלענין טומאה לא אמרי' טכ"ע א"כ יומצא דריח אינו מטמא וכמובן. ואולם יוקשה ע"ז ממשנה ערוכה מס' מכשירין פ"ג מ"ג דתנן הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין ר"מ מטמא ור' יהודה מטהר ר' יוסי מטהר בשל חטין ומטמא בשל שעורין מפני שהשעורים שואבות עכ"ל המשנה. וע"ש בר"ש וברמב"ם וברא"ש שפירשו דאיירי ביין טמא ופליגי אם נטמא הפת מן היין בכה"ג או לא. והנה בתרומות איכא כהך משנה ממש לענין הרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית של יין של תרומה דר"מ אוסר ור"י מתיר ור' יוסי מתיר בשל חטין וכו' והמשנה דתרומות הנ"ל הובאה בש"ס פסחים דע"ו ע"ב שם ובע"ז דמ"ו ע"ב ובעי לומר בגמ' שם ושם דזה חשוב רק ריח ופלוגתייהו היא אי ריחא מילתא לאסור או לא יעויש"ה. וא"כ מובן ממילא דהך פלוגתא דמכשירין היא ג"כ מפאת ריח וא"כ מבואר בזה דגם ריח יש בו מחלוקת שיטמא ולפי מסקנות הסוגיות דפסחים וע"ז הנ"ל דקאמר דלא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה או בפת צוננת וחבית פתוחה אבל בפת חמה וחבית פתוחה כ"ע מודים דאסור והטעם דפת חמה וחבית פתוחה חשוב ריחא ולכ"ע ריח יש בכחו לאסור ופלוגתייהו רק בפת חמה וחבית מגופה או בפת צוננת וחבית פתוחה אי עייל ריחא בכה"ג או לא אבל בפת חמה וחבית פתוחה לכ"ע עייל ריחא ואוסר מפאת הריח עי' היטב בש"ס ע"ז שם וברש"י עש"ה. וא"כ בהך משנה דמכשירין לכ"ע מטמא ע"י הריח ופלוגתייהו רק בפת חמה וחבית מגופה או להיפוך אי עייל ריחא בכה"ג או לא אבל לכ"ע מטמא ע"י הריח וצע"ק

והנה לענין הספק הקדום אי טעם לבד אוסר כשאין הממש הולך עמו נלענ"ד עוד דהנה לדעות הסוברים דהא דטכ"ע אהדרי' לאיסורא קמא והלימוד דגיעולי מדין הוא רק מגלה שגם טעם חשוב אכילה ושהוא בכלל הלאו דלא תאכל וא"כ ממילא הספק הקדום שלנו ענינו הוא אי טעם לבד מיקרי אכילה א"ד לא נקרא אכילה אלא כשיש עמו ממש. ולפי"ז י"ל דספק הנ"ל תלוי בפלוגתא דאמוראי ביומא דע"ה ע"א זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים וגו' ר' אמי ור' אסי חד אמר טעם כל המינין טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו וח"א טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן והללו טעמן ולא ממשן עכ"ל הגמ'. והנה כיון דכתי' לשון אכילה בקרא וכמ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו' א"כ היתה תלונתם על מה שעם המן לא הית' להם אכילת המינים האלו וא"כ למ"ד דטעם חמשת המינין האלו לא טעמו כלל מוכח דאלו היו טועמין טעמן אף בלי ממשן לא