לקח טוב כח

הריח גם עצם ממנו ושפיר אוסר ולוי ס"ל דגם בשמן ריחא לאו מילתא הוא. ויובן בזה סברת רב דמחלק בין בשר כחוש לשמן דא"ל דטעמי' דכחוש לא מפיק ריח וכנראה לכאורה מדברי רש"י שם בפסחים דע"ו ע"ב ד"ה בשר שחוטה שכ' דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהו ריחא עכ"ל ומוכח דכחוש מעצמותו לא מפיק ריחא או שנאמר דריח דכחוש לא חשוב ריח דא"כ יוקשה מהא דאמרי' בזבחים דמ"ו ע"ב ובמנחות דכ"א ע"א דאברים (של עולה) שצלאן תחלה ואח"כ העלן ע"ג המזבח אין בהם משום לריח ניחוח ופירש"י שם הטעם משום דכיון שצלאן תחלה תו לא מסקי ריחא ע"ש ואי איתא יופסלו אברים כחושים להקטרה כיון דג"כ לא מפקי ריחא וה"ל כאברים שצלאן וכו' ואלו כחוש קיי"ל במנחות דפ"ד ע"ב דרק לכתחלה מצוה מן המובחר להקדיש בהמה שמנה ועש"ה ברש"י ד"ה נעשה אבל קרבן הקדוש כבר קרב כחוש כשמן ומעולם לא שמענו חילוק בין אברים כחושים לשמנים וא"ל דכיון דכחוש לא מסיק ריחא א"כ לא קאי עלי' קרא דלריח ניחוח כלל וא"צ שיהי' מסיק ריחא ורק אברים שצלאן וכו' דמפיקים ריח מעצמותם ע"כ קאי עלייהו קרא דלריח ניחוח ולכן היכא שכבר הפיקו ריח שלהם ע"י הצלי' תחלה אזי שפיר פסילי להעלאה אח"כ משום דאין בהם עוד ריח ניחוח דז"א דא"כ עכ"פ יומצא דאברים כחושים אפי' בצלאן תחלה נמי כשירים דהרי הם אין לפוסלם משום דתו לא מסקי ריחא כיון דבלאו הצלי' נמי הא לא מסקי ריחא וא"כ לא הגריע אותם כלל ע"י הצלי' וא"כ מדוע סתם ואמר אברים שצלאן והעלן אין בהם וכו' דהי' לו לפרש אברים שמנים שצלאן וכו' ולא איברים סתם כיון דבאברים כחושים אין הדין כן ועל כרחך דגם כחוש מפיק ריח וחשוב ריח דידי' ריח וקאי עלי' קרא דלריח ניחוח וע"כ אם נצלה תחלה דתו לא מסיק ריח ע"כ שפיר פסול משום דלית בי' ריח ניחוח שהצריכה תורה בקרא דאשה ריח ניחוח לד' וא"כ כיון דגם כחוש מפיק ריח וחשוב ריח דידי' ריח על כרחך צ"ל דמה שמחלק רב בין כחוש לשמן היינו רק מטעמא דכתיבנא דבשמן מתוך פיטומו מוציא הריח גם עצם ממנו משא"כ בכחוש נהי שיוצא ממנו ריח וחשוב ריח עכ"ז אין בהריח עצם כמו כל ריח שאין בו עצם וכנ"ל ואיננו רק טעם לחוד וטעם לחוד אינו אוסר כשאין עצם הולך עמו [ונהי די"ל דאם שגם כחוש מפיק ריח וחשוב ריח דידי' ריח עכ"ז ריח של שמן הוא ריח חזק יותר וע"כ חשוב טעם ואוסר משא"כ ריח של כחוש שהוא ריח קלוש אין חשוב טעם ולכן אינו אוסר עכ"ז גם כדברינו ניתן להאמר דהחילוק שבין כחוש לשמן הוא רק מפאת דבשמן מתוך פיטומו מוציא הריח גם עצם ממנו משא"כ בכחוש וכנ"ל ומ"ש רש"י דשמן מפטם לכחוש ומפיק גם הוא ריח כוונתו לריח האוסר דהיינו שיש עצם עמו דאלו הכחוש מעצמותו לא מפיק ריח כזה וכנ"ל דאלו ריח סתמא הרי גם כחוש מפיק וכמו שהכרחנו מהך דאברים שצלאן וכו']. ויתיישב בזה קושית התוס' בפסחים שם שהקשו דמאי פריך לרב מפסח דילמא הך דפסח איירי בשניהם כחושים דמודה רב ולפמ"ש ניחא דהנה הא דטעם לחודי' אינו אוסר כשאין העצם הולך עמו נלענ"ד דזהו רק בשארי איסורין שבתורה דאין ההיתר נהפך לאיסור אף שיש לו טעם של האיסור ורק שהאיסור הנבלע באיסורו עומד ולא נתבטל כשטעמו נרגש וע"כ שפיר י"ל שאין הטעם בעצמותו אסור ורק שעל ידו נחשב עצם האיסור לניכר ואינו בטל כיון שניכר וע"כ ממילא מועיל רק הא דטכ"ע לשלא יתבטל האיסור וישתרי אבל ההיתר אין נאסר ע"י שיש לו טעם של איסור כיון שהטעם בעצמותו איננו איסור כלל וא"כ כיון שאין הטעם בעצמותו איסור ממילא כשיש רק טעם לבד ואין העצם הולך עמו שפיר שרי. אולם בקדשים דגילתה תורה יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תיפסל וכדדרשי' בזבחים דצ"ז ע"ב ופסחים דמ"ד ע"ב ונזיר דל"ו ע"ב ע"ש וגם ההיתר נהפך לאיסור ע"י טעם האיסור הנרגש בו וא"כ יש ראי' מזה להיפוך דבקדשים גילתה תורה דהטעם בעצמותו אסור וע"כ כיון שההיתר) יש לו טעם אסור ע"כ אעפ"י שעצמותו היתר עכ"ז נהפך ע"י הטעם האסור שלו לאיסור אבל בשאר איסורין דאין ההיתר נהפך לאיסור ע"י הטעם שפיר י"ל ואדרבה מוכח כן דהטעם בעצמותו ג"כ שרי ורק שמועיל שיחשב האיסור הוכר על ידו וע"כ מועיל רק לשישאר האיסור באיסורו כיון שניכר ולא יתבטל אבל לא שיהפוך ההיתר לאיסור. וא"כ נמצינו למדין מזה דבקדשים טעם לחודי' נמי אוסר אף כשאין העצם הולך עמו משא"כ בשאר איסורין. ולפי"ז נתיישבה קושית התוס' הנ"ל בפשיטות ושפיר פריך לרב מפסח דכיון דס"ל לרב דריחא מילתא הוא אלא שבכחוש התיר מפאת שאין העצם הולך עמו וכנ"ל וא"כ בפסח דהוא קדשים דבהם גם טעם לחודי' אוסר אף בלי עצם עמו ע"כ שפיר ראוי לאסור אף בשניהם כחושים ודו"ק

והנה בדין הנ"ל המבואר בט"ז וש"ך יו"ד סי' צ"ח דחלב הנפלט ע"י נתינת מים אוסר שאף שנפלט עכ"ז הרי נשאר טעמו יש להעיר מירושלמי פסחים פרק כיצד צולין ה"ג וז"ל חד בר נש בישל תרנגולתא בשמן שריפה אתא שאיל לר' ביסנא א"ל אזל שולקה ע"כ ובפני משה שם פירש שצוה לו להרבות במים עד שיפליטו השמן שריפה ממנה ע"ש. הרי דשפיר מהני מה שמפליט השמן ע"י המים בעבור שטבע השמן לצוף למעלה ואינו מתערב עם מים כמו טבע החלב ואעפ"י שטעמו עכ"פ נשאר. אולם הקרבן עדה שם פירש וז"ל אזל שולקה נאבד בישולה כלומר דאסורה עכ"ל. וא"כ לפירושו אין ראי' מירושלמי הנ"ל וגם לפי' הפני משה ז"ל י"ל דהירושלמי איירי כשהי' ששים בתרנגולת נגד השמן ורק צוה לו להרבות במים להפליט גוף השמן עכ"פ וכמבואר בש"ע שם שצריך לעשות כן בחלב משום דחשוב להכיר האיסור אמנם לשון הירושלמי דקאמר דבישל תרנגולתא בשמן שריפה מוכח שבישל התרנגולת בשמן כמו שמבשלין בשר במים וא"כ ודאי דלא היתה התרנגולת ששים פעמים בשמן

ונראה דאפי' נאמר דלקולא צוה לו להרבות במים להפליט השמן ולהתיר התרנגולת אפי' באין ס' נגד השמן עכ"ז ג"כ יכון דין של הט"ז והש"ך הנ"ל וזה לפמ"ש התוס' בבכורות דכ"ב ע"א ד"ה הנך מיעוט דמים בטילין להו ברובא וז"ל ולא דמי לשאר איסורין שהוא בנותן טעם דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה עכ"ל. ונראה בהסברת דבר זה דרק באיסור אכילה דענין האיסור הוא האכילה ועיקר ענין האכילה הוא הנאת טעמו שנהנה ע"י הרגשת הטעם וכמבואר בחולין דק"ג ע"ב הנאת גרונו בעי' וכו' תדע שהרי בעירב דבר מר וטעמו מר עי"כ הרי פטור באיסורים שאינם נוהגים אלא כדרך אכילתו וע"כ שפיר יש חלות לאיסור גם על הטעם ושייך בי' לומר דטכ"ע אבל בטומאה שאין לה ענין לאכילה רק שחל ענין טומאה על החפץ שהרי, החפץ מטמא אחרים בנגיעתו בלי נתינת טעם ונהי שכמה דברים אסורין באכילה כשהן טמאים כמו תרומה וקדשים עכ"ז גוף ענין הטומאה אין לו ענין לאכילה כלל רק הוא מציאות עצמי על החפץ וע"כ אין לו חלות רק על ממש ועצם לא על טעם וע"כ לא שייך בי' הא דטכ"ע. והנה