לקח טוב כז

ע"ש א"כ אפי' הוי זה מיעוטא דמיעוטא עכ"ז הא קיי"ל דאין הולכין בפ"נ אחה"ר ואפי' כשיש רק מיעוטא דמיעוטא ונהי דקשיא מסוגי' דסנהדרין דס"ט הנ"ל דקאמר דאזלינן בד"נ בתר רובא דאמאי הא אין הולכין בפ"נ אחה"ר עכ"ז י"ל דשאני התם שאין החיוב מכח הרוב עצמו וכנ"ל והנה לענין זה י"ל עוד תירוץ אחר דשאני התם דהרוב מעיד שאין לו מעלת נפש מישראל שיהי' חייב לפקח בהצלתה ואדרבה לפי הרוב טובה לו מיתתו יותר שיתכפר לו חטאו ע"י המיתה וע"כ לא שייך שם הא דאין הולכין בפ"נ אחה"ר ומצאתי מעין זה בס' שו"ת הרי"ם ז"ל בחידושיו למס' זבחים. ולפי"ז במלקות כיון דאין מחויב מיתה רק מלקות ושפיר יש לו מעלת פ"נ שוב שפיר אין להלקות מכח הרוב מחשש דשמא ימות תחת ידו ואיכא חשש סכנת נפש ואין הולכין בפ"נ אחה"ר ורק כשודאי מחויב מלקות אין לחוש לזה דא"כ לא משכחת מלקות לעולם וא"כ גזה"כ הוא שלא לחוש למיעוט זה לבד דשמא ימות תחת ידו משא"כ כשיש עוד מיעוט אחר דגוף חיוב המלקות איננו ודאי רק מכח רובא אז שפיר יש לחוש להם מטעמא דאין הולכין בפ"נ אחה"ר כיון דבכה"ג ליכא גזה"כ ודו"ק היטב. ועי"ל בפשיטות דכיון דאין לחייב עונש נפשות ע"י רוב וכנ"ל א"כ ה"ה ממילא אין לחייב מלקות משום דאיתקש מלקות למיתה בג"ש דרשע רשע כמבואר בסנהדרין דל"ג ע"ב עש"ה בתוס' דמה שנוגע לגוף חיוב המלקות כ"ע אית להו ג"ש הנ"ל והנה לפי"ז יומצא דין מחודש דמה שנסתפקו התוס' רפ"ק דב"ק אי בממון ג"כ אעמה"ד דבר זה תלוי בפלוגתא דרב ושמואל אי הולכין בממון אחה"ר ודו"ק

והנה אם כנים דברינו אלה מצאנו בהם טעם נכון לישב דברי רש"י בזבחים ד"נ ע"ב ד"ה בן בנו של ק"ו הוא עש"ה שיוצא מפירושו שם חידוש גדול שאין לנו ללמוד דין ע"י צירוף ג' קלים וחמורים דהיינו אם נלמד דין בק"ו ואח"כ נלמד דין שני בק"ו מדין זה אז אין ללמוד דין שלישי בק"ו מדין השני עש"ה והתוס' שם ד"ה בן בנו וכו' תמהו ע"ז דמדוע לא נילף אפי' ע"י מאה עש"ה. וגוף הדבר הוא דבר מתמי' דמדוע עמד המספר דוקא בשלשה דק"ו אחד או שנים דנין ואת השלישי אין דנין עוד. ואולם לפי דברינו אלה דהא דאעמה"ד מחשש דשמא יש פירכא על הק"ו החשש הזה הוא רק מיעוט וכנ"ל א"כ לפי"ז שפיר יש ללמוד דין להחמיר ע"י ב' קלים וחמורים דנהי דנגד כל ק"ו יש חשש מיעוט דשמא יש פירכא עכ"ז תרי מיעוטי הרי מצטרפי רק לעשות ספק שקול וחשוב מחצה על מחצה וכמבואר בתוס' בבא בתרא דצ"ג ע"א ד"ה איכא עש"ה וא"כ הרי סד"א לחומרא ושפיר יש לדון דין ע"י צירוף ב' קלים וחמורים להחמיר עכ"פ משא"כ לדון דין ע"י צירוף ג' קלים וחמורים זה שפיר א"א כלל אפי' להחמיר דהא נגד ג' קלים וחמורים שוב יש ג' מיעוטים להיפוך וא"כ כיון דתרי מיעוטי מצטרפי לעשות מחצה על מחצה וכתוס' בתרא הנ"ל שוב ג' מיעוטים הא הוו רובא להיפוך שהמיעוט השלישי הניתוסף על המחצה הרי עושה רוב להיפוך וא"כ שפיר אין לדון דין כלל ע"י צירוף ג' קלים וחמורים אפי' להחמיר ושפיר כ' רש"י שאין ללמוד דין ע"י ק"ו אשר הוא בן בנו של ק"ו כיון שלדין הזה ההכרח שיהיו כל הג' קלין וחמורין אמת ונגד זה הרי יש רוב להיפוך ונתבארה איפוא דעת רש"י הנ"ל לנכון בעזה"י ובאתי בכ"ז רק להעיר: כלל ג. בענין טעם כעיקר

הנה בהא דקיי"ל טכ"ע י"ל ב' ביאורים א) דע"י הרגשת הטעם נחשב העצם לניכר וע"כ עצם האיסור אינו בטל ואוסר. ב) דהטעם עצמו הוי איסור וגזה"כ הוא ונ"מ להיכא שלא נבלע רק טעם לבד ואין העצם הולך עמו אי אסור או מותר [וע' בס' חות דעת סי' ס"ט בביאורים ס"ק ט"ז שהקשה למ"ד דבשר שנתבשל בלא מליחה ויש ס' נגדו דאף אותה חתיכה מותרת משום ממ"נ דמה שפירש יצא לחוץ ונתבטל ומה שלא יצא לחוץ לא פירש כלל והוי דם האברים שלא פירש דשרי. והקשה ע"ז דנהי דהדם בעצמותו לא פירש מ"מ הטעם שבו הרי פירש ממנו לתוך בשר החתיכה ע"ש ואי נימא דטעם לחוד אינו אוסר לק"מ. וע"ע בספר הנ"ל סי' צ"ג בביאורים סק"ג מה שכתב לענין דעת הר"י הלבן דאמרינן גם לענין איסור סברא דשבע מלבלוע וסתר זה דנהי דאין הכלי בולע עצם וממש מפאת דשבע מלבלוע עכ"ז הרי בולע טעם עש"ה וזה יתכן ג"כ רק אי טעם לחודא אוסר אף בלי עצם עמו]

והנה ביו"ד סי' צ"ח בש"ך ס"ק ט"ז כ' דכשנפל חלב (בצירי) לתוך התבשיל אין להתיר בנתינת מים צוננים שמקפיא החלב למעלה כיון דמתחלה נפלט טעם החלב והרי הטעם נשאר אף שמסיר גוף החלב אח"כ עש"ה. ונראה מזה דגם טעם לבדו אוסר אף בלי עצם עמו אולם הט"ז שם סק"ז כ' וז"ל ה"נ בחלב שנפל לתוך היתר אף שאח"כ צף למעלה אפי' אם אנו יודעים שיש בו שיעור כמו שהיה בתחלה מ"מ הטעם שבו נפלט ונכנס מים במקומו עכ"ל. ונראה מזה דס"ל דטעם לחודי' אינו אוסר רק שחיישינן שמא נשאר גם מעצם החלב ומה שיש בו השיעור כמו שהי' תחלה היינו מפני שנכנס מים במקומו

ודע דפלוגתת רב ולוי בפסחים דע"ו אי ריחא מילתא או לא י"ל דפליגי בספק הנ"ל אי טעם לבדו אוסר כשאין עצם עמו. וזה דריח נלענ"ד דהוא רק טעם לבד ואין העצם הולך עמו (וראי' לזה מדאמרי' בשבת דס"ב ע"ב דהמוציא בושם אפי' כל שהוא חייב ואעפ"כ בצלוחית של פלייטון שהסירו ממנו גוף הפלייטון ונשאר בו רק ריח הפלייטון פטור כשהוציאו עש"ה ומבואר בזה דריח אין בו מעצם הדבר אפי' משהו דאל"כ אמאי פטור הא אהוצאת בושם חייב אפי' במשהו. ועוד ראי' לזה מש"ס ב"ק דמ"ח ע"ב דאהא דתנן שם דמ"ז ע"ב דשור שנפל לבור של מים דחבירו והבאיש את המים דחייב בעל השור בתשלומי המים קאמר התם בגמ' וז"ל אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מ"ט גרמא בעלמא הוא ואגרמא בעלמא לא מיחייב עכ"ל הגמ'. ומוכרח מזה דבריח הדבר אין בו כלל וכלל מעצמומו של דבר דאל"כ אפי' בהובאש רק מריחו ג"כ הי' ראוי שיוחשב הובאש מגופו ודו"ק היטב. [וע"ע ברש"י פסחים דכ"ו ע"א ד"ה וריח דמוכח מדבריו להדיא דאין בריח מעצמותו וממשו של דבר כלום יעויש"ה שכ' דריח יש בו ממש בסממנין ומועל רק בנותן הסממנין על הגחלים עש"ה ומוכח להדיא דהריח עצמו אין בו מממשן של סממנין כלום] וא"כ רב ולוי דפליגי אי ריחא מילתא או לא שפיר י"ל דבספק הנ"ל הוא דפליגי אי טעם לבדו אוסר אף בלי עצם עמו כיון דריח כן הוא שאין עצם עמו וכנ"ל ועי"ל דתרוייהו ס"ל דטעם לבדו אינו אוסר כשאין עצם עמו ורק דרב ס"ל דהא דריח אין בו עצם זהו רק בבשר כחוש אבל בבשר שמן שנצלה אז מתוך פיטומו ושמנינותו מוציא