לקח טוב כה

אתא איהו בשוק התחתון אמר כה אמר ד' שברתי את עול מלך בבל א"ל ר' פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א"ל כיון דאתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר לי' דמי הוא ניהו דלא נאמר לו עכ"ל הגמ'. ומבואר דס"ל לאביי דירמי' עצמו הי' רשאי לומר כה אמר ד' שברתי את עול מלך בבל משום דכיון דאתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר לי' בהדיא דמי וכאלו אמר ד' כן בפירוש וע"כ הי' רשאי לומר כה אמר ד' וכו'. וא"כ בכל ק"ו כיון דאתיהיב למידרש הוי ככתוב בהדיא ושפיר עמה"ד ולפי"ז ה"ה דאביי פליג אמ"ד דס"ל בסוגי' דע"ז הנ"ל דאין דנין דין להתיר בעכו"ם ורק סובר כאידך מ"ד דס"ל התם דאבני הר שנדלדלו מותרות. והנה גם זולת הסברתנו זאת דהא דאעמה"ד הוא מטעם והצילו העדה בלא"ה י"ל דאביי לטעמי' דס"ל דק"ו הוי ככתוב בהדיא ע"כ אלים כח ק"ו וע"כ עונשין מה"ד. אולם בקידושין דף ה' ע"ב אהא דפריך על ר' הונא דס"ל דחופה קונה מק"ו דאמאי לא תנן לה במתני' דהאשה נקנית קמשני אביי התם דמילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ע"ש ומבואר דגם לאביי חשוב ק"ו לא כתוב בהדיא ויש לדחות דסוף סוף הרי לא נכתב בפירוש ממש ושפיר י"ל דכל כה"ג לא תני תנא. וע"ע בב"מ דצ"ה ע"א דקאמר דחייבין אפשיעה בבעלים בשומר שכר ובשואל משום דכי כתי' בהו אם בעליו עמו לא ישלם אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב עכ"ל הגמ' והכונה דבעליו עמו לא ישלם דכתי' בש"ש ובשואל קאי רק אגניבה ואבידה ושבורה ומתה דכתיבי בהו בהדיא לחיובא אבל פשיעה דלא כתי' בהו בהדיא ורק מק"ו משומר חנם דכתי' בי' חיוב פשיעה הוא דילפינן לי' דמה ש"ח חייב בפשיעה ש"ש ושואל לא כ"ש (וכמבואר שם בסוגיא) ע"כ לא קאי עלי' קרא דאם בעליו עמו לא ישלם עש"ה. וא"כ מבואר בזה דק"ו לא חשוב כתוב בהדיא. וע"ע בב"מ שם דפ"ח ע"ב דבעי למימר שיאכל שור במחובר מק"ו מאדם ומה אדם שאינו אוכל בתלוש אוכל במחובר שור שאוכל בתלוש אינו דין שאוכל במחובר ע"ש וכתבו התוס' בקידושין דע"ו ע"ב ד"ה אמר דאעפ"י שהאמת הוא שהאדם אוכל בתלוש עכ"ז כיון שאינו אוכל רק מק"ו המבואר שם בב"מ ע"ש ע"כ שפיר עביד ק"ו מזה וה"פ ומה אדם שאינו אוכל בתלוש היינו דלא כתי' בקרא בהדיא שאוכל בתלוש וכו' עכ"ל ומבואר גם בזה דק"ו לא חשוב כתוב בהדיא. וכן תמצא עוד בברכות דכ"א ע"א דס"ל לר' יוחנן דתלמוד תורה טעון ברכה לאחריו מק"ו ומה מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון לאחריו ת"ת שטעון לפניו אינו דין וכו' ואע"ג דבמזון גופי' ס"ל לר' יוחנן התם דטעון ברכה לפניו מק"ו עש"ה עכ"ז שפיר קאמר ומה מזון שאין טעון לפניו וכמו שפירש"י שם וז"ל שלא מצינו לו מקרא מפורש שטעון לפניו עכ"ל ומבואר גם בזה דק"ו לא חשוב כתוב בהדיא. וע"ע בחולין ד"ס ע"א בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו (שדרכנו לצאת בערבוביא) עאכ"ו מיד כל אחד ואחד (מן הדשאים) יצא למינו וכו' בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו שיתחייב משום כלאים) כיון דלא כתב בהו למינהו לא מחייב א"ד כיון דהסכים אידייהו (הקב"ה הסכים על ידם שהרי הוציאן כל אחד למינן) כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא תיקו עכ"ל הגמ'. וקשה דמדוע נסתפק רק מטעמא דכיון דהסכים אידייהו וכו' ולא נסתפק ג"כ מטעמא דכיון דאיתיהיב ק"ו למידרש וכמו שאמר נשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו' ע"כ כמאן דכתי' בהו בהדיא למינהו דמי ועל כרחך דפשיטא לי' לרבינא דק"ו לא חשוב כתוב בהדיא. וע"ע בתוס' ב"ק דכ"ה ע"ב ד"ה אמר דמוכח מדבריהם דאם נלמד דין בראובן מק"ו משמעון אז לא חשוב הדין הזה ככתוב בהדיא אצל ראובן ואלו אם נלמד דין בשמעון מק"ו מלוי ויש ג"ש בתורה המקשת ראובן לשמעון ואזי ממילא גם הדין הנלמד בשמעון מק"ו מלוי נוהג הוא בראובן מכח הג"ש אז הדין ההוא נחשב אצל ראובן ככתוב בהדיא מכח הג"ש ואעפ"י שאצל שמעון גופי' לא חשוב כתוב בהדיא עש"ה ודבריהם צריכים הסברה ואכ"מ כי באתי פה רק להעיר

והנה כבר הבאתי שיש דעות הסוברים דהא דאעמה"ד הוא מטעמא דשמא יש פירכא על הק"ו וא"א לענוש מספק ונלענ"ד כדמות ראי' לסברא זאת מש"ס ע"ז דמ"ו ע"ב דס"ל לר' פפא התם דהיכא דאיכא תרי ק"ו דסתרי אהדדי אזי לקולא ילפי' ולא לחומרא עש"ה. והוא דבר מתמי' דאטו לית לי' לרב פפא כלל המוסכם בכל הש"ס דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן והוא פליאה נשגבה. ואולם לדעות הנ"ל יש לנו למצוא ישוב לפליאה הזאת וזה בצירוף דעת הפרמ"ג בפתיחה כוללת דהא דקיי"ל דלקולא ולחומרא לחומרא ילפינן הוא רק מספק ומשום דסד"א לחומרא ע"ש וא"כ י"ל דכיון דכל ק"ו בעצמותו הוא ג"כ רק ספק דשמא איכא פירכא וכנ"ל א"כ כשיש עוד ק"ו נגדו תו ה"ל ספק ספיקא ושפיר אזלינן להקל וא"ל דה"ה להיפוך יש ס"ס להחמיר דשמא יש פירכא על הק"ו אשר הוא להקל ואת"ל שאין פירכא יש עוד ספק מכח הק"ו שיש נגדו להחמיר דז"א דספק דחשש פירכא על הק"ו אשר הוא להקל לאו ספק הוא שיצטרף לס"ס כיון דאפי' יש פירכא עדיין אין ראי' דאזלינן לחומרא כיון דהחומרא נלמדת ג"כ רק בק"ו וא"כ שמא יש פירכא גם על הק"ו דלהחמיר ואין כאן ק"ו כלל לא להקל ולא להחמיר ומדעתנו הרי אין לנו לחדש חומרא משא"כ ס"ס להקל שפיר איכא דשמא איכא פירכא אק"ו דלהחמיר וממילא ראוי להקל דאפי' יש פירכא גם על הק"ו דלקולא עכ"ז כיון דגם ק"ו לחומרא אין כאן א"כ מדוע נחמיר וכנ"ל ואת"ל שאין פירכא על הק"ו דלחומרא עכ"ז יש עוד ספק שני כיון שיש ק"ו נגדו להקל וב' קלים וחמורים דסתרי אהדדי הרי עושים ספק אחרי מי מהם נלך וכנ"ל ודו"ק היטיב

אולם אכתי לא הוי ס"ס גמורה דספק השני מפאת הק"ו שיש נגדו להקל איננו ספק שקול כי בספק זה יש שוב ס"ס להחמיר דשמא יש פירכא על הק"ו דלקולא וא"כ אין ק"ו נגדו כלל (ואלו בק"ו דלהחמיר אין הספק הזה שהרי עתה אנו עומדין באת"ל שאין פירכא על הק"ו דלהחמיר] ואת"ל שאין פירכא על הק"ו דלהקל עכ"ז ב' קלים וחמורים דסתרי אהדדי הא הוי ספק אחרי מי מהם נלך. ואמנם לדעות הסוברים דאמרי' ס"ס אפי' כשאין הספיקות שקולים רק יש רוב או ס"ס נגד אחד מהם משום דסוף סוף הא לא נפיק מתורת רובא דכיון דיש ספק אחד שקול ועושה מחצה א"כ נהי דספק הב' אינו שקול והוי רק מיעוט עכ"ז מיעוט ומחצה הא מצטרפי לרובא א"כ גם דברינו נכונים וכמובן ובאתי רק להעיר

עוד יש לי להביא ראי' שני' לסברא זאת דהא דאעמה"ד הוא משום דשמא יש פירכא על הק"ו וא"א להעניש מספק והוא מש"ס יבמות די"א ע"ב דבעי התם ר' יוחנן במחזיר גרושתו משנישאת ומת אי מתיבמת או לא מי אמרינן ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש (אם בבעלה שהי' מותר בה מאז נאסרה אחרי שגירשה ונישאת לאחר ביבם שאסור בה מאז משום אשת