לקח טוב כד

להענישו בחנם שתכלית כל עונש הוא רק לכפרת החוטא וכמבואר הטעם הזה במהרש"א בסנהדרין ע"ש. ג' דשמא יש פירכא על הק"ו. והנה להטעם דהמדה מסורה כך י"ל דבממון עונשין מה"ד דממון אינו נקרא עונש ולא נמסרה מדת אעמה"ד על ממון וכנראה מרש"י חגיגה די"א ע"ב ד"ה לבתו דדיני ממונות אינם בכלל עונשין עש"ה. וכן להטעם שהלמד חמור מן המלמד גם הטעם הזה אינו שייך בממון דמה תאמר דכיון שהלמד חמור מחויב יותר ממון דעכ"ז הלא גם סכום הנלמד בק"ו בכלל החיוב ויש בכלל מאתים מנה ותו דממון הוא לתשלומין ולא לכפרה וא"כ לא שייך כלל הטעם הנ"ל משא"כ לטעם דשמא יש פירכא שפיר אין מוציאין ממון מספק וכ"ז נודע ומפורסם באחרונים. והנה הספק הנ"ל אי היכא דהילפותא איננה על עונש רק שיוכל להסתבב עונש ג"כ אמרי' דאעמה"ד נראה פשוט דג"כ תלוי בטעמים הנ"ל דהטעם דמדה מסורה כך י"ל דנמסרה המדה רק שאין ללמוד עונש אבל כשהלימוד איננו על עונש א"כ ע"ז לא נמסרה המדה ושפיר לומדין מה"ד ואעפ"י שיוכל להסתבב עונש שפיר עונשין אם יסתבב וכן הטעם דהלמד חמור מן המלמד פשיטא דלא שייך רק כשהלימוד הוא על עונש משא"כ בקידושי כסף וכה"ג הנלמדים בק"ו מאמה העברי' רפ"ק דקידושין ע"ש לא שייך כלל לומר דהואיל ואשה עדיפא מאמה להקנות ביתר קנינים ע"כ לא תוקנה בכסף שהרי אין קנין הכסף עונש כדי שנאמר כן וכמובן. וע"כ כיון שנקנית בכסף מק"ו וכיון שחל הקנין שפיר עונשין אותה אם זינתה משא"כ לטעם הג' דשמא יש פירכא על הק"ו זה הטעם שייך גם בכה"ג דשמא יש פירכא על הק"ו ונמצא שאין הקידושי כסף מועילים ואינה אשת איש כלל וא"א לחייבה מיתה וכ"ז פשוט ומוכרח. ולפי"ז המכילתא לטעמא אזלה דס"ל דא"ע ממון מה"ד א"כ סוברת הטעם הג' דשמא יש פירכא וכנ"ל וע"כ סוברת ג"כ דאפי' בהסתבבות ג"כ אעמה"ד משא"כ הש"ס דידן דס"ל דעונשין ממון מה"ד א"כ על כרחך סובר כאחד מב' טעמים הראשונים הנ"ל וכנ"ל וע"כ שפיר סובר ג"כ דבהסתבבות עונשין מה"ד דהא בהא תליא וכנ"ל

והנה בגוף הך מילתא דאעמה"ד נלענ"ד לתת טעם חדש לזה (הבאתיו כבר בקונטרס ע' פנים לתורה אות ס"ה ואין מדרש בלא חידוש) ע"פ המבואר בש"ס ע"ז דמ"ו ע"א איתמר אבני הר שנדלדלו בני ר' חייא ור' יוחנן חד אמר אסורות וחד אמר מותרות (פי' אבני הר שנעקרו מאליהן והשתחוה עכו"ם להן) מ"ט דמ"ד מותרות כהר מה הר שאין בו תפיסת ידי אדם ומותר אף הני שאין בהם תפיסת ידי אדם מותרין מה להר שכן מחובר בהמה תוכיח מה לבהמה שכן בעלת חיים הר יוכיח וחזר הדין וכו' ומאן דאסר להכי כתב רחמנא שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו דאע"ג דאתיא מדינא להיתרא לא תתיא עכ"ל הגמ' וברש"י להכי כ' רחמנא שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו בעכו"ם לאתויי הנך דאע"ג דאתיא מדינא מהצד השוה להיתרא כדאמרן לא תייתינהו להיתרא וממשמעותי' דקרא נפקא דמשמע כל דרישות שאתה דורש בעכו"ם לא יהא אלא לשקץ ולאסור ואין לך להתיר בו אלא מה שהתיר הכתוב בפירוש עכ"ל. והסברא בזה דכיון דק"ו ומה מצינו אדם דן מעצמו ע"כ כיון שציותה תורה לשקץ ולתעב עכו"ם ביותר זהו עצמו בכלל התיעוב שלא ידרוש מעצמו ומדעתו דרשות להתיר בעבודה זרה. ולפי"ז נראה דה"נ בדיני נפשות דכתי' והצילו העדה א"כ ציותה תורה אל הב"ד שיחפשו וישתדלו אך בהצלת הנידון ע"כ אין רשאין לדרוש מדעתם דרשות לחייב אותו ואין להם לחייב רק מה שחייבתו תורה בפירוש וע"כ אין עונשין מן הדין כמו דאמרי' בע"ז דאע"ג דאתיא מדינא להתירא עכ"ז לא תתיא משום דכתי' שקץ וה"נ בדיני נפשות אמרי' להיפוך דאין עונשין מדינא משום דכתי' והצילו [ומה שדנתי בקונטרס ע' פנים לתורה שם אי שייך טעם זה גבי מלקות ואי יש במלקות ג"כ חיוב דוהצילו העדה כעת ראיתי בתוס' ב"ק דפ"ו ע"ב ד"ה חייבי שכתבו וז"ל ולענין מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה לא שייך כל כך מלקות תחת מיתה עומדת דשמא במיתה דוקא משום דכתי' ושפטו העדה והצילו העדה עכ"ל הרי דפשיטא להו ז"ל דבמלקות ליכא חיוב דוהצילו העדה]

והנה האחרונים ז"ל נסתפקו אי בב"נ עונשין מה"ד והביאו ראי' מש"ס ב"ק דל"ח ע"א דקאמר דמשה נשא ק"ו בעצמו דמה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמם לא כ"ש וכו' ומבואר דבב"נ עונשין מה"ד עכת"ד. ותלי"ת קיימתי ראי' זאת מסברא דנפשאי. ואולם לפי דברינו הנ"ל דטעמא דאעמה"ד הוא משום והצילו העדה דכיון דק"ו אדם דן מעצמו ע"כ משום חיוב הצלה אין להם לדון מדעתם דרשות לחייב נסתלקה הראי' הנ"ל שהרי המואבים היו מסיתים את ישראל לעבוד עכו"ם ומבואר בסנהדרין דל"ג ע"ב ודל"ו ע"ב דבמסית אין נוהגים דינים הנלמדים מוהצילו העדה משום דכתי' לא תחמול ולא תכסה עליו עש"ה וא"כ אין ראי' כלל מש"ס ב"ק הנ"ל לומר דבב"נ עמה"ד [ואולם עכ"פ נמצינו למדין בדברינו אלה דין מחודש דבמסית עונשין מה"ד ובאתי רק להעיר]. ובס' גור ארי' על התורה פ' וזאת הברכה ד"ה שפתח לבני עשו וכו' ראיתי שכ' וז"ל וא"ת ומנ"ל לרבותינו ז"ל לומר שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון שמא לא החזיר רק על בני אברהם (כדכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן שהם עשו וישמעאל) וכיון דאינהו לא קיבלוה (אף שהם מגזע טובה בני האבות) אחרים לא כ"ש וי"ל דזה לא יתכן דהם (האחרים) יהיו אומרים שהיו מקבלים אותה (אלו ניתנה להם) ולא הי' יכול לענוש את האומות על מה שלא קיבלו את התורה מכח ק"ו שאין מענישין מכח ק"ו וכו' עכ"ל. הנה דסבירא לי' להג"א ז"ל בפשיטות להיפוך דגם בב"נ אעמה"ד ויש לחלק דשאני התם דהעכו"ם יאמרו לעתיד אנחנו רוצים לקבל התורה הישראלית ואלו ניתנה לנו בשעה שניתנה לישראל היינו גם אנחנו מקבלים אותה וראוי איפוא להיות לנו דין ישראלים שאין עונשין בם מה"ד וע"כ א"א להעניש את העכו"ם לעתיד על מה שלא קיבלו את התורה מכח ק"ו ומפאת דבב"נ עמה"ד שהרי על זה עצמו אנו דנין שהרי הם יאמרו שרוצים לקבל התורה הישראלית ושראוי להיות להם דין התורה הישראלית שאין עונשין בה מה"ד ודו"ק

עיין עוד סנהדרין דנ"ד ע"א ודע"ו ע"א דס"ל לאביי דעמה"ד ולרבא דאעמה"ד. והנה לפמ"ש למעלה דטעמא דאעמה"ד הוא משום דכתי' והצילו העדה וע"כ כיון שאדם דן ק"ו מעצמו אין הב"ד רשאים לחייב הנידון מדעתם שאדרבה מחויבים להציל ואין להם לחייב רק מה שחייבתו תורה בפירוש דוגמת הך עכו"ם וכו' וכנ"ל ולפ"ז י"ל דאביי דס"ל עמה"ד לטעמי' אזיל לפי מאי דאיתא בסנהדרין דפ"ט ע"א במשנה נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו (אעפ"י שנאמר לחבירו) ובגמ' שם המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנני' בן עזור דקאי ירמי' בשוק העליון וקאמר כה אמר ד' הנני שובר את קשת עילם נשא חנני' ק"ו בעצמו מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב"ה הנני שובר את קשת עילם כשדיים עצמן עאכ"ו